דיבורים שאינם צמודים למעשה אין להם ערך. זו טענה אופיינית לדוד בן־גוריון. היא מבטאת תודעה עצמית "אנטי תאורטית" טיפוסית לאנשי העלייה השנייה, בסתירה לנטיות התאורטיות ה"תלושות", בעיניהם, של יהודי מזרח־אירופה. בן־גוריון אכן היה בראש ובראשונה איש המעשה ההיסטורי. הירידה שלו לפרטים בשיטתיות וחריצות, ההסתייגות העמוקה ממחוות ריקות שאינן משנות דבר בעולם הממשי – כל אלה אפיינו אותו ואת תנועתו.
זאת הסיבה שהיסטוריונים וביוגרפים הזניחו את ביאור המחשבה הפוליטית שלו. זו הזנחה מזיקה, מפני שאי אפשר להעריך כראוי את ההנהגה ההיסטורית של בן־גוריון בלי לראות את המחשבה הפוליטית העקבית שהונחה ביסודותיה. רבים מדי המתפעלים מהישגיו ההיסטוריים אינם מבינים שעקביות תוכניתית וערכית היא אחד הסודות העיקריים להצלחת המהפכה שהנהיג. התמקדות מחשבתו הפוליטית בהעלאה על נס של המעשה, אין פירושה כמובן שהמחשבה עצמה איננה חשובה, שהרי מחשבתו היא שהדריכה את מעשיו.
מחשבת בן־גוריון הייתה הגות של אדם המשקע עצמו בזירת ההיסטוריה הפוליטית. היא הדריכה אותו בחתירתו למטרותיו ארוכות הטווח. אבל היא הייתה מכוּונת מעשה גם מבחינת עיקרון עיוני פנימי שלה עצמה: היא הייתה מבוססת על העיקרון הפשוט כי החברה הטובה שיש לחתור אליה היא חברה פעלתנית, כלומר כזו המעצימה את יכולת הפעולה של היחידים בה ושל הכלל עצמו.
לפי תפיסת בן־גוריון, עקרון ההעצמה הזה הוא המניע גם את השחרור הלאומי וגם את השחרור החברתי. בעיניו אלו שני צדדים של אותה מגמת שחרור. עיקרון מניע זה חיבר בין צדדים שונים בתפיסתו. מכוחו היא הייתה בעת ובעונה אחת ציונית, דמוקרטית, מודרניסטית וסוציאליסטית. לא יהיה מרחיק לכת לקבוע כי בעיקרון הזה בא לידי ביטוי פן של פעלתנות וחיוניות שאפיין גם את עצם אישיותו, ולא רק את מחשבתו הפוליטית.
בן־גוריון הוא מנהיג שאתגר את המציאות בחזון מרחיק לכת ואף עיצב אותה במידה לא מבוטלת של הצלחה לאור חזונו. הוא היה מנהיג מתכנן, בעל מצפן רעיוני ואופק היסטורי, ועם זאת מנהיג שמשוקע בפרטי הפרטים של המעש הפוליטי.
שלושה נושאים מרכזיים שזורים בכתיבתו במשך השנים – סוציאליזם, ממלכתיות דמוקרטית לאומית וקדמה מדעית. אלו מפתחות עיקריים לפענוח מחשבתו הפוליטית, ובשלושתם ניכר יחס דינמי ודו־כיווני זה בין מחשבה למעשה. הם מופיעים בכתיבתו מראשיתה ועד שנותיו האחרונות, והם בעיניו נושאים עיקריים גם בבואו להבין את הפוליטיקה המודרנית וגם בבואו לעצב אותה.
אלו אידיאלים רמים, אך הם לא היו רק מליצות בפי בן־גוריון. המעיין במעש ההיסטורי שלו יכול להבחין בנוכחות המדריכה של האידיאלים האלה בפעולתו הפוליטית הממשית. הם גם היו מקור חשוב לביקורת עליו. מטרות מופלגות שלא הוגשמו עוררו ועודן מעוררות אצל אחדים תסכול וחשדנות כלפיו וכלפי מניעיו כשהעלה אותן, ואצל אחרים – השראה והתרוממות רוח. זהו סימן היכר של גדוּלה – מעש היסטורי אשר החזון שהניע אותו עודנו טורד את מנוחתנו וקורא לנו לפעולה.
פרופ' אבי בראלי הוא מנהל מכון בן–גוריון לחקר ישראל והציונות
