מה אנחנו באמת יודעים על המנהיגים שלנו? כיום, כך אנחנו מספרים לעצמנו, יודעים הרבה יותר. הטכנולוגיה מנתצת מרחקים והמנהיג – לא רק שלא ניבט אלינו מגובהי בימת הנואמים – הוא מחייך, מנפנף או מזעיף פנים מתוך עולמו הפרטי. הוא מצייץ, מגיב ומעלה סטורי, פוגש כל אחת ואחד מאיתנו במרחבים הפרטיים שלנו, לפחות לכאורה.
מנהיגות, אנחנו מבינים כיום, היא לא פעולה חד־צדדית של אדם יחיד. היא תהליך, מערכת יחסים בין מנהיג למונהגים. כפי שמספר לנו ג'יימס מקגרוגר בארנס, מנהיגות מתרחשת כשמנהיג רותם ציבור להשגת מטרות שמשקפות ערכים, רצונות, צרכים, שאיפות וציפיות – של המנהיגים והמונהגים גם יחד.
ביקור בארכיון למורשת בן־גוריון ממחיש לנו שהוא לא נזקק לאמצעים טכנולוגים משוכללים כדי לקיים מערכת יחסים שכזו, וגם לא נדרש למפגשים חברתיים. בן־גוריון יישם במודע או מבלי משים את עקרון המנהיגות כמערכת יחסים, באמצעות קשרי המכתבים שקיים עם ציבורים שונים ומגוונים. חטיבת ההתכתבות בארכיון היא לא במקרה החטיבה הגדולה ביותר, וכוללת אלפים רבים של מכתבים שנשלחו אל המנהיג מדמויות בעלות מעמד ציבורי וגם מבני אדם מן השורה. הכותבים והכותבות היו מישראל ומחוצה לה; יהודים ובני דתות שונות; ישראלים ותיקים וישראלים חדשים; נשים וגברים; ילדים, צעירים ובוגרים. ובן־גוריון השיב. הוא לא השיב לכל המכתבים שכן לא קיבל את כולם; חלקם נערמו ותויקו או אבדו בשולחנות ומדפים בלשכות שונות. אבל אלו שהגיעו אליו נענו בדרך כלל, והתשובות הללו מספקות לעיתים קרובות מפתח לפענוח חידות בן־גוריוניות ותיקות.
אז מה חשב בן־גוריון על שחרור תלמידי הישיבות מצה"ל? והאם הוא באמת התכוון להרוס את חומות ירושלים? ולמה הוא הלך להתבודד במנזר בודהיסטי? מדוע המשיך את הממשל הצבאי? האם הוא אכן צפה שנשתה מים מותפלים? תשובות לכל השאלות הללו ועוד הרבה יותר נמצאות דווקא במכתבים, בתשובות הישירות והפחות דיפלומטיות שהאיש בן־גוריון הרשה לעצמו להשיב, כשנדמה היה לו שהוא מדבר אישית עם אדם אחד.
טוב, לא באמת. כי כמו שיודעים היטב אלו מאיתנו שעוד זוכרים איך זה היה לכתוב מכתבים לאנשים קרובים – כששולחים מכתב, לא שומרים ממנו עותק. אבל בן־גוריון כן דאג לשמור אצלו עותק, ולימים, כששקד על כתיבת זיכרונותיו, גם ביקש שידפיסו לו את ההתכתבויות הללו כדי להקל על הקריאה והפענוח (או כדי להקל עלינו, ההיסטוריונים).
אבל דווקא משום שברור שבן־גוריון לא חדל להיות "המנהיג" גם כשכתב מכתב לנהג המונית מסרי־לנקה וגם כשהשיב לילדה דידי מרמלה, אין להקל ראש במסרים שבחר לכלול במכתביו. כך כשהוא מתייחס לגידול בתלמידי הישיבה שאינם מתגייסים ומתוודה – "נתמלאתי דאגה וחרדה שאולי גרמתי בלא משים לריבוי משתמטים" וגם כשהוא מתעקש על המשך הממשל הצבאי כי "בכל אופן – עדיין אנו מדינה במצור". כך כשהוא מסביר ש"לא דרושה חומה שתגביל בין חלק אחד של ירושלים ובין השני", וגם כשהוא חוזה את פתרון בעיית המים בישראל: "נדמה לי שהתרופה היחידה היא המתקת מי ים ומים מלוחים אחרים הנמצאים בנגב".
ההתבוננות על מנהיגותו של בן־גוריון כמערכת יחסים, מרחיבה את נקודות המבט שלנו על האיש שמחשבותיו, החלטותיו, אישיותו וגחמותיו – השפיעו באופן כל כך ישיר על חיינו. ההיכרות עם בן־גוריון דרך מכתביו גם נותנת לנו הזדמנות להצטרף, בדיעבד, למערכת היחסים הזאת, ולהשמיע את קולנו באמצעות קולם של קודמינו.
פרופ' קבלו עומדת בראש מרכז עזריאלי ללימודי ישראל במכון בן–גוריון
