כמה אנחנו אוהבים להיסחף ברומנטיזציה על אודות חוק חינוך ממלכתי, החוק שכינס תחת קורת גג אחת – ממלכתית – את הזרם הכללי, זרם העובדים וזרם "המזרחי". במיוחד בזמנים שבהם הפילוג חודר לביתנו וממלא את סדר היום הציבורי – חשוב לנו להיצמד לנוסח החוק ולהראות ש"פעם היה פה בסדר" – שפעם (בשנת 1953, ליתר דיוק) כבר החליט המחוקק לבטל את השבטיות בחברה הישראלית באמצעות ביטול השייכות של מוסדות החינוך לזרמים אידיאולוגיים מפלגתיים. בימינו אנו, שבהם נראה שהכנסת עצמה מחולקת לזרמים שהולכים ומקצינים, נראה צעד זה כאמיץ כפליים. אולם למעשה, עלינו לומר בבירור: שיטת הזרמים לא נעלמה כלל ועיקר.
המסע בתולדות חוק החינוך הממלכתי מתחיל בתקופת היישוב ובראשית שנות המדינה – אז התנועות הפוליטיות והרעיוניות ראו בחינוך את המפתח לדמותה העתידית של המדינה. כפועל יוצא, הם תפסו את החינוך כאמצעי להבטחת גודלן והשפעתן בעתיד. ההכרה הזו הפכה את הליכי הרישום למוסדות החינוך של הזרמים למאבקי כוח שהלכו והחריפו, כולל הבטחות לטובות שונות בתעסוקה ובדיור. בן־גוריון ושריו הבינו כי אל מול צרכי המפלגה והתנועה יש להעמיד את הצורך למנוע פילוג בעם ולהשקיע בבניין מוסדות חינוך ממלכתיים.
חוק החינוך הממלכתי ביקש להיות הפתרון החלופי לשיטת הזרמים. הוא קבע שהחינוך הוא בשטח פעולתה וסמכותה המלאה של המדינה. אם חוק חינוך ציבורי מטיל כחובה על ההורים לשקוד על תפקידם לדאוג להתפתחותם הפיזית, הרוחנית והחברתית של ילדיהם, משמעותו של חוק חינוך ממלכתי היא שהמדינה אחראית לדרך שבה תוגשם חובה זו, והיא גם נושאת באחריות המלאה לאופי שבו תכוון ותוגשם התפתחותו של הדור הצעיר. עיצוב דמותו של האזרח ובהמשך החברה הפך ממשימה פרטית למשימה לאומית.
המציאות הישראלית היום מלמדת שלמרות הכוונות הטובות, החוק לא השיג את מטרתו בשבעת העשורים שחלפו. הלכה למעשה, ממשיכה להתקיים בישראל שיטת הזרמים (הפוליטיים), הכוללת את החינוך הערבי, החינוך החרדי (בתוכו שתי רשתות החינוך של ש"ס ואגודת ישראל) החינוך הממלכתי־דתי והחינוך הממלכתי.
מהלך הפיכת הזרמים השונים בחינוך לכדי נהר ממלכתי אחד, נכשל בשני מובנים: ראשית, משום שבפועל, שני הזרמים היחידים שפורקו בשנת 1953 עם חקיקת חוק החינוך הממלכתי היו זרם העובדים והזרם הכללי. זרם המזרחי הוכשר במסלול נפרד והפך לחינוך הממלכתי־ דתי, והחינוך החרדי קיבל אוטונומיה. שנית, החינוך הממלכתי הפך לשם נרדף לניטרליות, ורוקן מתוכן מהותי. לשאלה מה עמוד השדרה הזהותי והערכי של החינוך הממלכתי בפועל, סביר שתענו בקול ענות חלושה.
נהוג להפריד בין היסוד הממלכתי והיסוד הציבורי במערכת החינוך בישראל, אולם בפועל חינוך ממלכתי אינו יכול להיות אלא ציבורי, ממומן מתקציב המדינה באופן מלא וכפוף לתוכנית לימודים, לפיקוח, לאיסור אפליה ולהיעדר תשלומים פרטיים. אי אפשר לדבר בשם מטרות החינוך הממלכתי ולנהל מערכת חינוך פרטית או חצי פרטית.
במקביל להחלטות הממשלה המעצימות את החינוך הפרטי ואת כוחן של הרשתות האוטונומיות, הולך ומתחזק בחברה הישראלית קול אחר, המבקש יצירת ממלכתיות חדשה, שנקרא לה 50:30:20. כזו שמדגישה את חיזוק הבסיס המשותף הרחב (50) – ערכים של יהדות ודמוקרטיה באופן ליברלי, מאפשר ומגוון. לצד ממלכתיות שנותנת מקום בטוח ומוגדר לזהות מגזרית (30) וקהילתית או בית ספרית (20). תנאי הכרחי לקיומה של ממלכתיות חדשה בחינוך הוא יצירת שינוי מהותי בשיטת התקצוב, באופן הקושר בין חינוך במימון ציבורי לבין חינוך ממלכתי. בהיעדר הסכמה ברוח זו, יש להכריז באופן רשמי על חזרה לשיטת הזרמים במערכת החינוך בישראל.
הכותבת עומדת בראש מרכז מנור מבית יוזמת המאה
