29 שנה חלפו מאז שעולה חדשה ועתודאית מצטיינת בשם אליס מילר, עתרה לבג"ץ יחד עם שדולת הנשים והאגודה לזכויות האזרח, ודומה שהמהלך של הכפפת צה"ל לסדר היום הפמיניסטי עומד להשיג את מטרתו השלמה. החלטת שופטות בית המשפט העליון השבוע להוציא צו על תנאי ב"בג"ץ הלוחמות" הוכיחה שמי שאינן מפחדות מדרך ארוכה ינצחו, במיוחד כשהסביבה כולה לוקה בעיוורון ואינה מפנימה בזמן אמת את מטרת־העל של הצבא. להישגן המסתמן של הנשים הצעירות, פתיחת שעריהן של כמעט כל היחידות הקרביות בפני נשים, יש אמהות רבות, מאליס מילר ועד העותרות הנוכחיות, אך אני מבקש לציין פה דווקא אמא אחת נשכחת, שאופן פעולתה בנושא יכול ללמד כל פוליטיקאי בישראל משהו על קידום סדר יום וראייה למרחוק. נעמי חזן שמה.
מי שצפה השבוע בדיון בבג"ץ הלוחמות, ששודר בשידור חי, היה יכול לשים לב שעל הפרק לא עמדו "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", וגם לא מושגים עמומים כמו "סבירות" ו"מידתיות". גם אם הרפורמה המשפטית כולה, בגרסתם של לוין ורוטמן, הייתה עוברת בכנסת, לא הייתה לכך כל השפעה על עתירת הלוחמות. שלוש העתירות שהגישו נשים צעירות שביקשו להתגייס כלוחמות ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל, התבססו כולן על שני סעיפי חוק: האחד בחוק שירות ביטחון, והאחר בחוק שיווי זכויות האישה. הסעיפים הללו, שבאו לעולם בשנת 2000 במסגרת תיקוני חקיקה שיזמה חברת הכנסת דאז נעמי חזן ממרצ, הם דוגמה מצוינת ליכולתה של עשייה חברתית ופוליטית לשנות מציאות גם אם הדבר לוקח שנים. ואכן, 23 שנה לאחר שנחקקו הם מאיימים לשנות דרמטית את פניו של צה"ל, באמצעות אילוצו לשלב נשים לוחמות בכל יחידות החוד.
זהו אירוע שצה"ל ממש לא שש לקראתו. שילוב נשים ביחידות מיוחדות הוא עניין שלדעת רבים שם יפגע בכושרו של הצבא. הפערים הפיזיים בין נשים לגברים הם עובדה שאיש אינו חולק עליה, ובדיון בבג"ץ ניסה עו"ד עמרי אפשטיין מהפרקליטות להבהיר עד כמה. הוא דיבר על חשש מפגיעה בבריאות, על שיעור גבוה של פציעות, ועל השאלה שעדיין אין עליה מענה ברור: באילו מאמצים פיזיים קשים מסוגל גופה של אישה לעמוד. אך הסבריו התנפצו כולם אל סלע החקיקה בת 23 השנים, שני סעיפי החוק שבזמן אמת איש לא ייחס להם חשיבות גדולה כל כך, ובוודאי לא שיער את גודל המהפכה שהם יחוללו בצה"ל.
"לכל אישה המועמדת לשירות בכוחות הביטחון, או המשרתת בהם, זכות שווה לזכותו של האיש למלא כל תפקיד, או להיות מוצבת בכל תפקיד", קובע סעיף 6ד בחוק שיווי זכויות האישה. הסעיף כולל אומנם סייג, שלפיו "לא יראו פגיעה בזכות זו אם הדבר מתחייב ממהותו או מאופיו של התפקיד", אך השאלה היא כיצד נכון לפרש אותו. עמדת צה"ל, שעו"ד אפשטיין הציג אותה בבג"ץ, מעניקה לסייג הזה משמעות רחבה. לדברי אפשטיין, כדי להבחין בין תפקידי לחימה שאפשר לשבץ בהם נשים ובין תפקידים שאינם מתאימים לכך, יש לערוך התנסות (פיילוט בלע"ז). רק בסיומה אפשר להעריך אילו נשים, אם בכלל, מסוגלות לשרת בכל סוג של יחידה קרבית.
ההתנסות הזאת כבר נערכת בשתי יחידות מיוחדות, 669 של חיל האוויר ויהל"ם של חיל ההנדסה, ולטענת צה"ל אין מנוס מלהמתין לסיומה לפני שפותחים לנשים את שערי כל תפקידי הלחימה לרווחה. לעומת זאת, נציג העותרות עו"ד עמיחי ויינברגר טען שאפשר להגביל שיבוץ נשים רק ליחידות שצה"ל הצהיר במפורש שנשים לא יוכלו לשרת בהן גם בעתיד – כלומר שייטת הצוללות, דובדבן ויחידה מסווגת של חיל המודיעין. כל חסימה של תפקידים נוספים היא עבירה על החוק.
במשך רוב השנים שחלפו מאז חקיקת החוק נראה היה שמשמעותו איננה דרמטית, אך בעקבות העתירה לבג"ץ נדמה שחלומה של חזן עומד להתגשם. חזן, שהשקיעה בחקיקה הזו זמן רב, לא הסתירה את כוונותיה כבר מהרגע הראשון. היא רצתה נשים ביחידות החי"ר של צה"ל, לא כמדריכות אלא כלוחמות של ממש. בדיון בכנסת בקריאה הראשונה הצהירה זאת במפורש. יו"ר הישיבה, ח"כ משה פלד, ביקש לוודא שהוא שומע נכון, וחזן הבהירה שבדיוק לכך היא מתכוונת.
פצצת הזמן שטמנה חזן בשנת 2000 המתינה 23 שנה עד שהגיעה שעתה להתפוצץ, בעקבות העתירות לבג"ץ. פסק הדין טרם ניתן, אך נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והשופטות ענת ברון ורות רונן הוציאו צו על תנאי בזריזות רבה, שרומזת בהחלט על התוצאה הצפויה. התחכום הפוליטי והמשפטי, לצד הראייה למרחוק וההעדפה של טמינת זרעים על פני הישגים מיידיים וקצרי טווח, מאפיינים בעיקר את מחנה השמאל. למחנה הימין השמרני יש עוד הרבה מה ללמוד ממנו.
