מחאתה של חברת הכנסת שרן השכל, שהיועצת המשפטית לכנסת מנעה ממנה ללא הצדקה את האפשרות למלא את חובותיה כנבחרת ציבור, היא לא רק מחאתן של נשות ישראל אלא גם של ילדיה. בניגוד לחברי המלומד שלמה פיוטרקובסקי, אני מאמינה ש"ערבוב השימושים" שביקשה השכל לעשות הוא חלק מחובתה כנציגה, לא רק של אמהות אלא גם של ילדים בישראל, שאין אינטואיטיבי ממנו.
שיעור היסטוריה קצר: בחברות שבטיות, לא היו בתי ספר. ההפרדה של ילדים ממרחב העשייה האנושית היא מלאכותית לחלוטין ומאד לא הגיונית. דוגמה אישית היא כלי החינוך האפקטיבי ביותר. כיוון שדחקנו את הילדים אל מחוץ לשעות העבודה, הם מבלים את רוב שעות החינוך שלהם עם הדוגמה של חברת השווים שלהם. הווי אומר – עם ילדים אחרים, שאין להם מושג מה נכון וראוי או איך לנהל חברה מתוקנת. אין בנמצא מבוגרים שפנויים אפילו ללמד אותם ועל חינוך, באמת שאין מה לדבר.
את הנזק שהנגרם לילדים בחברה כזו לא נצליח לעצור בהדלקת משואה אחת, מרשימה ככל שתהיה.
כשהשבט שלנו התמקצע לכדי מערכת "יעילה" יותר של ייצור, נשים נדחקו אל הבית כי מישהו צריך היה להישאר לטפל בילדים והן ממילא עשו את רוב העבודה הזו. עברו מאות שנים לפני שהיה להן בכלל זמן לשים לב שזו בעיה.
הגלים הראשונים (ההגיוניים) של התנועה הפמיניסטית שביקשו לשחרר נשים מהבית, התמקדו בהסרת המגבלות החוקיות לעצמאותן ולנוכחותן במרחב הציבורי. אז כשהפמיניזם פתח לנשים את הדלת החוצה, החברה דרשה שנשאיר את הילדים מאחור. בהתחלה עוד ניסו "למכור" לנו שאנחנו יכולות לעשות הכל. שמעתי שיש יחידות סגולה כאלו. אבל בשם היתר – אנחנו מותשות, וזה לא עובד.
נשים "שוחררו" מעול המשפחה שגברים נטשו כבר הרבה קודם, מבלי שניתנה הדעת על השינויים הנדרשים במסגרת החברתית כדי שנוכל בכל זאת לממש את זכותנו הטבעית וההיסטורית להיות הורים (שזה הרבה יותר מלהביא ילדים לעולם). לזכותם של הגברים בני דורי, הם נוכחים הרבה פחות נפקדים מאבותיהם. אבל כחברה נטשנו את האחריות הראשונית והעיקרית שלנו – לגדל את דור ההמשך.
בכל חברה, לא רק המערביות שבהן, אנחנו רואים קורלציה ברורה בין עלייה בהשכלה ואפשרויות לנשים וירידה דרמטית בילודה. זה קשה מדי, יקר מדי, דורש בגרות רבה מדי. הורות, חשוב לזכור, היא השלב בחיים שבו יש גבול ברור לאנוכיות שלנו ביחס לאדם אחר.
ישראל, אגב, היא אנומליה שאין כדוגמתה בעולם. רמות הילודה שלנו הן הגבוהות בעולם הנשים "המשוחררות", בלי תחרות בכלל, בכל המגזרים.
אבל גם אנחנו מכוונים יותר ויותר לראות ילדים כמטרד. זו בעיה שמחריפה מדי דור ואנחנו כבר במצב שבו לא כל הילדים שלנו שורדים את הילדות שהחברה שלנו מאפשרת.
הבריטים נהגו לחנך את הילדים שלהם לנימוס באמירה ש"ילדים צריך לראות ולא לשמוע". בישראל 2023, החצופה מלכתחילה, יש המון מקומות שבהם לא מקובל לראות אותם אפילו, מהמון סיבות. הורות היא משהו שאנחנו עושים בחדרי חדרים. לבד, בלי דוגמה אישית, בלי ללמוד מניסיון של אחרים והכי גרוע – בלי עזרה.
אלו מאיתנו שעוד בכל זאת מנסים (וכאמור, בישראל, יש הרבה יותר מהם) נתקלים בחברה סובלנית פחות ואחראית פחות שהופכת את ההורות לבלתי אפשרית ודורשת מאיתנו לבחור בין הורות ומבוגרות. הבחנה – שתחשבו על זה – אין הזויה ממנה. כי התפקיד הראשון של כל מבוגר בכל שבט, הוא להדריך את הדור הבא של השבט. כל הדור, לא רק יוצאי חלציו.
כשחברת כנסת מגיעה עם התינוקת שלה למשכן, כדי להציג חוק בפני מליאת הכנסת, והיא עולה לדוכן עם הילדה, השקטה והמנומסת, יש מספר עצום של סיבות להרשות לה לעשות את זה:
כי אנחנו לא רוצים לאלץ נשים לבחור בין האימהות והקריירה, אלא לאפשר להן לשלב בין השניים. ואנחנו רוצים לשדר להן את המסר שזה שילוב אפשרי. אנחנו בהחלט רוצים לשדר את זה גם למעסיקים, בכל מקום שבו זה מתאפשר.
כן, יש מקומות שבהן ראוי ונכון להפריד. אך אלו אמורים להיות המיעוט, לא הסטנדרט. בכל מקום חייבים להיות כללי התנהגות שמי שלא עומד בהם, גם אם הוא בן שנתיים, יוצא מהם החוצה. ככה מלמדים ילדים איך להתנהג במקום לנרמל ולהצדיק התנהגות "תואמת גיל".
כי רמת הציפיות שלנו מילדים חייבת להיות גבוהה יותר ממה שהם מסוגלים בגילם הצעיר – לא כי הם יגיעו לשם עכשיו, אלא כי אם לא נפתח ציפיות, גם בגיל 25 הם לא יעמדו בהן.
במליאת הכנסת במיוחד, ראוי שנשמור לילדים מקום גם מעבר לביקור השנתי בט"ו בשבט. כי לנציגים שלנו לא יזיק בכלל לזכור כשהם מקבלים החלטות – עבור מי הן מתקבלות ועל מי הן תשפענה.
אני גם מאמינה שרמת השיח במשכן רק תשתפר בנוכחותם של ילדים צעירים. לכל הפחות אני מקווה שהווליום ירד דרמטית. ויובהר, אין התנהגות, משום סוג, שראוי להימנע ממנה בנוכחות ילדים – שעדיין ראויה כאמצעי ביטוי בבית המחוקקים בישראל.
אם כל אלו לא מספיקות, אז נציין שילד הוא לא חפץ, אפילו נועד לשמש להוכחת טענה של הח"כית המדוברת. אז סיבה חשובה נוספת שצריך היה לאפשר לחברת הכנסת השכל לדבר היא שאין שום דבר בתקנון הכנסת שאוסר עליה לעשות זאת ואת חופש הביטוי של נציגי ציבור ראוי להגביל מעט ככל האפשר, ורק למטרה ראויה. השארת ילדים מחוץ לספירה הציבורית איננה ראויה כלל וכלל.