לוּ אני כתבתי את הקדיש, הייתי כותב אותו בעברית.
לו אני כתבתי את הקדיש, הייתי מוסיף לו דברים מרגשים בשבח הנפטר והרהורים על משמעות חייו.
לו אני כתבתי את הקדיש, הוא היה יותר מוצלח מבחינה ספרותית. בטח אם הרב סבתו היה מסכים לעזור לי.
לו אני כתבתי את הקדיש, אף אחד לא היה אומר אותו.
איך אני יודע? כי כבר ניסו זאת. רפורמים וגם חילונים כבר כתבו נוסחים חלופיים לקדיש המסורתי. "קדיש נגבה", שכתב שלום סמיד, נפתח כך: "יתגדל שם האדם, יתעלה פועל חייו". מרשה פולק כתבה גם היא קדיש, שנפתח כך: "לכל בריה יש שם, שנתנה לה עין החיים, ונתנו לה אביה ואמה". הכול מאוד עדכני מבחינה ערכית ואפילו תקין פוליטית ומגדרית, אבל לא ממש עובד. כמעט בכל המגזרים חזרו בסופו של דבר לקדיש המסורתי.
הרב פרופ' יואל אליצור פרסם לאחרונה בכתב העת "תחומין" קריאה לומר את הקדיש בעברית. הוא לא הציע לשנות את תוכני הקדיש, אלא רק לתרגם אותו. פרופ' אליצור הוא תלמיד חכם, אוהב ישראל וארץ ישראל, ומשום כך הוא רוצה שאת התפילה החשובה הזו, המקדשת שם שמיים, יאמרו אנשים בשפה שמובנת להם. הבעיה היא שאם הקדיש ייאמר בשפה שמובנת לכולם, הוא ייאמר הרבה פחות. הרי יש לנו כבר היום תפילות יפהפיות בעברית המהללות את אלוקינו. למשל, תפילת "ישתבח". וראה זה פלא: הקדיש הארמי הלא מובן מרטיט לבבות הרבה יותר מ"ישתבח", המנוסח היטב. אבֵלים שאינם דתיים נוהרים לבתי הכנסת כדי לומר קדיש על הוריהם, ולא כדי לומר "ישתבח". וגם לא כדי להתפלל את תפילת שמונהֿ־עשרה היפהפייה, שהיא לדעת הרמב"ם מצוות עשה מן התורה.
אם כבר מתרגמים ומעדכנים, יש מועמדים דחופים יותר לעדכון הזה. למשל, תפילת "כל נדרי", הפותחת את יום הכיפורים. זרמים ליברליים מחקו גם את התפילה הארמית הזו מן המחזור. התכנים שלה מעורפלים, שפתה זרה, וגם הנוצרים שנאו אותה. בסופו של דבר, גם הרפורמים החזירו את "כל נדרי" לתפילותיהם, כי גילו שאין לה תחליף. אין שום דבר שיכול להחליף את העוצמה של דף במחזור עתיק, הספוג בדמעותיהם של דורות הרבה.
פעם שאלו את מורי ורבי הרב עמיטל, מה דעתו על הטענה שרחל אמנו לא באמת נקברה בקבר רחל. הרב השיב: בין אם רחל קבורה שם ובין אם לא, קבר רחל התקדש בדמעותיהן של מיליוני אמהות יהודיות במשך מאות שנים. הקדיש התקדש בהרבה יותר דמעות.
אפשר ללמוד כאן גם מניסיונם של אחרים. בשנות השישים החליטה הכנסייה הקתולית לעדכן את הפולחן שלה. בין היתר, הוחלט שהמיסה לא תתנהל רק בשפה הלטינית הלא מובנת אלא גם בשפה המקומית. הוותיקן קיווה להפוך כך את התפילה לרלוונטית יותר ולקרב אותה לחייהם של המאמינים. הסוציולוגים רוג'ר פינק ורודני סטארק גילו שהתוצאה הייתה הפוכה: ירידה חדה בשיעור ההשתתפות של נוצרים קתולים בתפילות בכנסייה. לפני ההחלטות הללו 75 אחוזים מהקתולים באמריקה השתתפו בקביעות בתפילות בכנסייה, אחריהן ירד השיעור ל־45 אחוזים. הם לא רצו תפילה מעודכנת; הם רצו להתפלל כמו סבא וסבתא שלהם. אנשים לא תמיד מחפשים את המעודכן והעכשווי. רוב היהודים יעדיפו להתעטף בטלית המסורתית ולא בטלית ג'ינס בגזרה אופנתית.
לפני פסח ניגש אליי מישהו ברחוב, לחץ את ידי ושאל אותי: "הרב, למה אנחנו לא אוכלים קטניות בפסח? איזה טעם והיגיון יש במנהג הזה?" בתגובה, שאלתי אותו אני: "למה לחצת לי את היד כברכת שלום? איזה טעם והיגיון יש בטקס הזה?" הוא השיב לי במבוכה קלה: "זה פשוט מה שאנחנו עושים". עניתי לו: "בדיוק". הקדיש הארמי יקר לנו, כמובן, הרבה יותר ממנהג הקטניות. כי הוא עתיק יותר, כי הוא נהג בכל תפוצות ישראל, כי הוא קשור בתודעתנו לרגעים הכי משמעותיים ולאנשים הכי חשובים בחיינו.
מה כל כך מיוחד בקדיש, ודווקא בצביונו הארמי? רק דבר אחד, והוא החשוב מכול: הקדיש הזה ספוג בדמעותיהם של מאה דורות. אולי מבחינה הלכתית מותר לתרגם אותו לעברית, ואולי אפילו במקורו הוא נאמר בעברית. אז מה? כשסבא של סבא שלי נפטר בוויז'ניץ בלא עיתו, הבן שלו, הילד שעתיד להיות סבא־רבא מנחם, אמר את הקדיש הזה בדיוק על קברו הרענן. וכשנפטר סבא מנחם הזקן שמעתי את בנו, סבא משה, אומר עליו את הקדיש הזה. זה הקדיש שאמרתי אני על קברו הטרי על אבי. ובעזרת השם, כשיגיע יומי, זה הקדיש שיאמרו ילדיי על קברי שלי.
