כמה ימים אחרי הפיגוע בתחנת הדלק בעלי, מצאתי את עצמי עושה סיבוב השלמות בתחנת הדלק שלנו. המוכר הפלסטיני בפלאפל המקומי זיהה אותי ואמר בחיוך "מה בשבילך? הכול בלי חריף כרגיל?" ולאחר שהנהנתי שקעתי אל תוך בהייה ממושכת. אילו היה יכול לצלול לתוך מחשבותיי, הוא בוודאי היה שומע את קולי המהוסס – הקול של אחרי הפיגועים, ששואל את עצמו אם בטוח להיות כאן עכשיו. שמתחיל לחשוד במוכרים ותיקים שכמותו שעובדים בתחנת הדלק הזו כבר שנים, ושואל את עצמו מה יקרה אם יום אחד גם מישהו מהם יתפלפ לו אל תוך מחוזות הטרור וירצח את אחד ממאות היהודים שקונים שם.
מאבק שלם התחולל לו בתוך מחשבותיי. אם הוא רק היה שומע, בוודאי היה מגניב יריקה לתוך המנה שלי מרוב גועל. אבל ככה זה, זוהי המציאות המופרכת של יהודים ופלסטינים בתחנות דלק דו־קיומיות מעין אלה. מספיק פיגוע אחד כדי לערער את האמון היומיומי שנבנה כאן.
וכאילו במקרה, אבל אולי בעצם לא, חברה שמתגוררת באחת השכונות הבורגניות של אזור חיוג 03 התקשרה לשאול אותי על נחל פרת, שזורם ממש מתחת ליישוב שלנו. היא סיפרה שבקבוצת הוואטסאפ של הבן שלה כמה הורים מנסים לארגן טיול של בני מצווה בוואדי קלט, עניין שיצר שם מהומה רבתי. "עד כדי כך?" שאלתי אותה, ואז היא שלחה לי צילומי מסך.
"זה באמת הכרחי?" כתבה אחת האמהות; "אני לא מבינה את ההחלטה הזאת", הוסיפה אחרת, "זה מחוץ לקו הירוק, היו שם פיגועים. מה רע במסלול קליל בכרמל או משהו?"
"אני מתקשרת כי אני רוצה שתרגיעי אותם", אמרה לי החברה, "אולי אם הם ישמעו ממישהי שגרה באזור שהשד לא כזה נורא, הם יתרככו".
"אני ממש לא מתכוונת להרגיע אותם", אמרתי לה בתגובה, "אבל אם הם רוצים לשמוע מה דעתי על זה, את יכולה להעביר להם ממני מסר".
"ומה דעתך על זה?" הסתקרנה החברה.
דעתי היא שאם היינו מעבירים קלפי בתוך קבוצת ההורים הזאת, התוצאות היו נעות בתוך החלק הימני של הגוש הפוליטי. רוב ההורים שם יגדירו את עצמם כאנשי ימין שתומכים במפעל ההתנחלויות, מה שגורם לי לתהות – במה באה לידי ביטוי התמיכה שלהם במפעל הזה, בפתק בקלפי?
גדלתי באזורים האלה, אני מכירה את הז'אנר. יש בתוך האנשים האלה אנשי ימין מוצהרים שהפעם האחרונה שהם חצו את הקו הירוק הייתה במילואים שלהם. שמסוגלים להתבטא בלהט על כך שצריך לבנות אלף בתים על כל יהודי שנרצח כאן בפיגוע, אבל אם הם יקבלו הזמנה לחתונה בשומרון ימצאו כבר תירוץ להתחמק ממנה.
שנים אני חיה ככה, הוספתי ואמרתי. את יודעת מה זה לארגן שמחה מחוץ לקו הירוק? זו חרדת הקיץ של אביה. מיליון טלפונים את תקבלי עם שאלות על כמה עולה משוריין, ליד אילו יישובים ערביים עוברים בדרך אליכם, וכמובן "זה בטוח שם? לא יקרה לנו כלום?" ומה אני אגיד להם, שבוואדי קלט לא היה פיגוע כבר כמעט 30 שנה? מי רוצה לקחת את האחריות על זה?
אני יכולה רק לומר דבר אחד – שאני חיה כאן, ולא מאידיאולוגיה גדולה. נקלעתי לאזור הזה ואני חיה בתוכו. וזה אומר לקנות מנה פלאפל בדריכות ביום שאחרי פיגוע, וזה אומר לישון קצת פחות טוב בלילה יום אחרי חדירת מחבלים ביישוב אחר. זה אומר להחסיר פעימה כשאת יודעת שהבן שלך ממתין לטרמפים בצומת למטה, וזה אומר לבטל את הריצה שתכננת מחוץ ליישוב בימי מתיחות. רק מי שגר כאן מכיר את הבדידות הזאת, בדידותם של "האלה מהשטחים".
חלק מאיתנו כבר התייאשו מלהציע את ביתם למפגשים כי אין לנו כוח לאכילת הראש של "המפחדים לנסוע". לרובם, אגב, אין שום התנגשות רציונלית כשהם בוחרים לשלוח את ילדיהם לדיזנגוף חודש אחרי פיגוע או לשרונה שבועיים אחרי אירוע ירי. רק מחוץ לקו הירוק הסטטיסטיקה בראש שלהם עובדת אחרת.
אז את יודעת מה תגידי להם? תגידי להם שהפסקתי לעשות יח"צ למקום שאני גרה בו. תגידי להם שזה בסדר שהם חוששים לגור מחוץ לקו הירוק. תגידי להם שאם הם עדיין מחשיבים את עצמם אנשי ימין, המעט שאפשר לעשות הוא מדי פעם להביא לידי ביטוי את האמונה שלהם, ולו בשביל המסר לילדים. לטייל כאן לפעמים. לבוא לחתונה של חבר מהשומרון גם אם קצת מפחדים מהדרך. להיות מוכנים אחת לכמה זמן להיכנס מתחת לאלונקת האידיאולוגיה, ולא להשאיר אותה רק לאחרים.
