היֹה היה פעם בית ספר מיוחד ושונה. מה שקרה בו נותר בגדר תעלומה; רק מי שלמד שם יודע את סוד פתרונה. זה היה מקום שלא היה יכול להתקיים כיום, אך טוב שהיה קיים. קראו לו "המדרשייה". זה לא סיפור על הוגוורטס אלא על בית ספר אמיתי שהתקיים עד לא מזמן במדינת ישראל. שרידי בית הספר הזה עדיין עומדים על תילם, אך בכל פעם שאני מספר עליו לזרים הם מסרבים להאמין.
המדרשייה החלה את ימיה כישיבה התיכונית הראשונה בישראל. המוסד, שהוקם שנים ספורות לפני הקמת המדינה, נועד לבני הציונות הדתית, שעוד לא הייתה אז התנועה הפוליטית רבת העוצמה שהיא כיום. סבי ישראל סדן ז"ל הגה את הרעיון לתת מקום לנערים דתיים שרוצים ללמוד לימודי קודש ברמה גבוהה לצד שאיפה מתמדת להצטיין גם בלימודי חול.
מערכת הלימודים הייתה מלאה ותובענית, וכללה יום לימודים ארוך שנגמר בשמונה בערב: מתמטיקה, פיזיקה, ספרות והיסטוריה, מחשבים וביוטכנולוגיה. היום זה טריוויאלי, פעם זו הייתה סנסציה. המדרשייה הוקמה על יסוד מחשבה דיכוטומית וריאלית ליצור "אינטליגנציה דתית" – קאדר של חובשי כיפה, שמשתלבים בכל מוקדי ההשפעה של הציונות הדתית. לא אינטגרציה אפיסטמולוגית בין רוח לחומר, אלא קיום מקביל של שתי אונות ושאיפה להצטיין בשתיהן.
על החזון הנשגב הזה הוסיף הרב יגל, ראש הישיבה המיתולוגי, את רוח החופש, הסולידריות החברתית ולא מעט קבין של שובבות חריגה. השילוב בין השניים ובין סט הערכים המקורי שלהם הוליד סיפור הצלחה שנמשך שנים.
המדרשייה גידלה מאז דורות של חובשי כיפות סרוגות שהפכו לשותפים לגיטימיים במאבק על דרכה של מדינת ישראל. ראשי המדינה, שריה ויועציה ליוו את המדרשייה בשנות הפאר שלה, תורמים מחו"ל פתחו את הארנק והמדרשייה קיבעה את מעמדה כמוסד יוקרתי ויוצא דופן.
אבל הזמנים השתנו. סבא נפטר והרב יגל הזקין. דור החלוצים פינה את מקומו ולא היה מי שיעלה על הבמה במקומו. אי שם לקראת העשור האחרון לחייה, המדרשייה השתנתה. איכותו של סגל ההוראה ירדה, מנכ"לים וראשי ישיבה התחלפו מדי שנה, הכסף הפסיק להגיע והמדרשייה התנהלה בלי מבוגר אחראי. "המדרשייה", סרטם החדש והמדובר של טל בכר (שנה מעליי במדרשייה) ויאיר אגמון, מבקש לספק הצצה לסיפור הזה, ולגרום לכם להאמין בו, בדבש ובעוקץ, במר ובמתוק. אגדה שהייתה באמת.
השאלה שהסרט מנסה לעסוק בה היא מה קרה אז, בעשור האחרון, בשעת בין הערביים לפני השקיעה. רבים רואים בתקופה הזו התרסקות דרמטית של בית ספר שהיה בפסגת החינוך במדינת ישראל וסיים את דרכו כמוסד לילדים מופרעים. אני חולק על כך. כשאני וחבריי באנו בשערי המדרשייה, כבר ידענו שמי שכונתה במשך שנים "ספינת הדגל" של חובשי הכיפות הסרוגות הפכה לאוניית פיראטים מופלאה שעל דגלה התנוססו חירות התלמידים, השוויון ביניהם והאחווה האדירה שליכדה אותם. קראתי את "אליפים" של אסתר שטרייט־וורצל, וזכיתי ללמוד בגרסה הדתית־לאומית של הספר. אנומליה מופלאה, שהזכירה לכולנו לקרוא תיגר על התפיסה החינוכית שלנו, ועל התפיסה שלנו את החברה הישראלית.
המדרשייה הייתה בית ספר שנוהל בידי התלמידים. בתחילת דרכה ההנהלה נתנה את החופש לתלמידים, ובתקופתי כבר לקחנו אותו בכוח. התחושה שהחיים בידינו הובילה למוטציות שונות ומשונות, להרבה עזרה הדדית וסולידריות, להרבה יחד וללא מעט שטויות. חלקן לא יעלו על הדעת וחלקן מעלות על פניי עד היום חיוך רחב. הייתה אנרכיה, אבל גם היו בתוכה כללים, כמו בצה"ל או בבית סוהר, להבדיל. בנינו את הטוב והרע של עצמנו.
הצגת הפורים של המדרשייה היא דוגמה לכך. ההצגה שהפיקו הדליתים (תלמידי כיתה י"ב) הייתה אירוע יוצא דופן, יצירתי, מופרע לגמרי ומושקע מאוד. זה היה גם אירוע יקר, שעלותו הייתה יכולה להגיע לכמעט 100 אלף שקל. היו מיזמים כלכליים רבים שנועדו לממן את הפרויקט הזה. מאות פלואורוסנטים נעלמו מבניין הלימודים. חלקם הוחזרו, תמורת מימון הקמת מושבים לקהל הרב שיגיע להצגת פורים. פתחנו קיוסק והכנו בו אוכל. אבל המיזם הכלכלי הרווחי ביותר יצא לפועל, כמיטב המסורת, על אדמת פולין. לעולם לא אשכח איך התרוצצו עשרות מחברי המחזור עם עגלות דיוטי פרי עמוסות פקטים של סיגריות, כדי למכור אותן ברווח במדרשייה ומחוצה לה. כמה ימים לאחר מכן בכינו איש על כתפי חברו בתא הגזים במיידנק.
זו דוגמה אחת מרבות שהלוואי שיסופרו בסדרת טלוויזיה ארוכה וממושכת. בעולם שלא היו בו דמויות חינוכיות מעוררות השראה, נאלצנו אנחנו ליטול את המושכות. הקמנו את ועד המחזור, הגוף הפוליטי שייצג את המחזור ושהיה חזק יותר מכל מועצת תלמידים או הסתדרות עובדים. קבענו לעצמנו מה חשוב (מתמטיקה ואנגלית) ומה לא (כל השאר). היה לנו ברור שצריך לדאוג זה לזה, לעזור ולתמוך. ובעיקר, היה לנו ברור שבאנו למדרשייה כדי ליהנות יחד, להשתעמם יחד ולצחוק יחד. כולנו ידענו שיבוא יום ונצטרך לקחת את עצמנו ברצינות. מאוניית הפיראטים שלנו נחתנו כולנו לחופי המציאות: ישיבות, מכינות, אברכים, צה"ל או מקצוע. כמו יוצאי מלחמה אפית במיוחד, היה לנו העונג לחיות באנומליה היסטורית שהתקיימה הודות לצירוף מקרים משונה שאיש לא היה יכול לצפות אותו מראש. שרדנו כדי לספר.
בינתיים, הסרט "המדרשייה" עושה את העבודה. הוא לא מבקש להיות מצבה לכל קורותיה של המדרשייה, במקום זאת הוא מספק הצצה אנקדוטלית לעולם המופלא הזה, ששכן מעבר להרי החושך והאור, וקיים היום רק כזיכרון וכחלום. כמה מדהימה המחשבה שמוסד החינוך שהיה אולי האנרכיסטי ביותר מאז קום המדינה היה מוסד של נערים חובשי כיפה סרוגה ולובשי ציצית, שמרבית המחנכים בו היו חרדים. אפשר לחלוק על המינונים בין טוב לרע, אך יותר מכול יש לשמוח על כך שמישהו סוף־סוף נטל על עצמו את המשימה להקים אנדרטה למדרשייה, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו לדעת שהיה היה פעם בית ספר.
