ביום השמיני של האשפוז עלה בידי סוף־סוף להניח תפילין בבוקר. בימים שקודם לכן לא היה לזה סיכוי. אם רק הייתי עוזב את הבת שלי לרגע, בערות או בשינה, היא הייתה מתחילה מיד לבכות. לכן נאלצתי לחכות עם התפילין עד שעות אחר הצהריים, כשאחת הסבתות תקפוץ לביקור ותצא איתה לסיבוב בחוץ. אבל ביום השמיני דברים התחילו קצת להירגע. לכן כיוונתי את השעון המעורר לשעה מוקדמת, וכשהוא צלצל הפרדתי את גופי מגופה באיטיות, איבר אחר איבר, עד שהצלחתי להתרומם מהמיטה בלי שתרגיש. התארגנתי בדממה מוחלטת והנחתי עליי את התפילין, אבל עוד לפני שהספקתי לומר "ברוך שאמר" הגיעה הרופאה התורנית וביקשה שנבוא בדחיפות לחדר הטיפולים להחליף עירוי.
אבל אולי אני מקדים קצת את המאוחר. הכול התחיל ביום שני בבוקר, כשבת השנתיים קמה עם נפיחות בגודל כדור טניס תחת הלסת השמאלית. פנינו מיד לרופא המשפחה (לא זה שיושב בקופת חולים תחת השלט "רופא משפחה" אלא קרוב המשפחה האדיב שכל המשפחה נוהגת לטרטר), והוא שלח אותנו לרופא הילדים שבתורו הפנה אותנו למיון. ומכיוון שאשתי לא יכולה לנטוש את בת הארבעה חודשים, נכנסתי לבדי עם בת השנתיים לאשפוז שבעת כתיבת שורות אלה כבר כמעט סוגר שבועיים.
בימים כתיקונם אני מלא בלבטים. איך לאזן בין עבודה למשפחה, בין ללמוד וללמד, בין תורה לתרבות. יש משהו מרגיע מאוד בידיעה שהדבר הנכון הבא הוא להמשיך לחבק את הילדה שלי
ואילו שבועיים. תמיד הייתה לי קושיה גדולה על דין חולים ומשמשיהם שפטורים מהתפילה והתפילין. מה הבעיה שלכם? קחו חמש דקות הפסקה, תפילין, עמידה, וגמרנו. איזה שימוש יכול להיות עד כדי כך אינטנסיבי שאין חמש דקות לתפילין? אבל אחרי 24 שעות מתחילת האשפוז כבר לא היו לי שום קושיות על דברי רבותינו. גיל שנתיים הוא בדיוק הגיל שיש בו הבנה מוחלטת של המוחשי, דהיינו מי עומד בכל רגע נתון לגרום לך כאב, ואפס מוחלט של הבנת ההקשר הרחב שבו כל הדקירות והלחיצות נעשות לטובתך. וכך מצאתי את עצמי חובק אותה בזרועותיי, המומה ומייבבת, יום אחר לילה אחר יום.
אחרי יומיים או שלושה, ברגע נדיר של הפוגה, בתיה התקשרה ושאלה: איך אתה שורד? וזו הייתה הזדמנות להתבונן לרגע פנימה ולראות שאני ממש־ממש בסדר. אפילו קצת יותר מן הרגיל. כי בימים כתיקונם אני מלא תמיד בלבטים. איך לאזן בין עבודה למשפחה, בין ללמוד וללמד, בין תורה לתרבות. ויש משהו מרגיע מאוד בידיעה שהדבר הנכון הבא הוא להמשיך לחבק את הילדה שלי, לבקש מהאחות שתיתן לה עוד קצת נורופן, לנחם אותה במעדן שוקולד. ונזכרתי שיש "אור זרוע" שאומר שכשאתה מטפל בחולה אתה פטור מן המצוות לא בגלל שאין לך אפשרות לקיים אותן; אתה פטור מן המצוות כי אתה לא צריך עכשיו מצוות. כי כל מה שמצוות באו לעשות זה לכוון ולדייק אותך, ועכשיו אתה נמצא כבר במקום הכי מכוון ומדויק שיש. עם התפילין וגם בלעדיהן.
כל יום שלא יוצא בו סיטקום על מחלקת ילדים בבית חולים הוא יום מבוזבז. כל כך הרבה פנים של האנושיות מתגלים פה, במרחב שיש בו אפס פרטיות, ומעולם לא תסכלה אותי כל כך מגבלת המילים של המדור. אבל הפן שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו כאן, במחלקה בשערי צדק, הוא החסד. שני בחורים שעוברים ב־12 בלילה במיון עם בורקס ורוגלך; איש מבוגר שמחלק בשבע בבוקר סנדוויצ'ים; מתנדבות של ארגון "סמייל" שמשמחות את הילדים עם צעצועים ועוגיות; נשים של עזר מציון שמשגיחות על ילדים כדי לתת להורים שלהם כמה שעות הפסקה; עגלת מיצים וארוחות חמות, גם היא של עזר מציון; עגלה עם דגני בוקר של ארגון ששמו נגמר במשהו עם "שמח". באמת קשה לעקוב. והלב מתרחב ומשתאה ומודה מתוך החסדים הקטנים, גם על החסד הגדול שעשו עמנו הבורא ושליחיו, שמחלות חיידקיות שבעבר היו גורמות ללב שלנו לעצור הפכו לסוג של מטרד לא־מזיק־ברובו. ושזכינו לחיות במדינה עם מערכת בריאות מתפקדת, ובעזרת צוות מקצועי שיש לי להגיד עליו רק מילים טובות, להשתחרר ללא נזק ארוך טווח, מלבד ריכוז בלתי פרופורציונלי של שוקולד בדם.
