הצעת החוק להצבת מצלמות בגני הילדים מעוררת בשבועות האחרונים ויכוח שדחק הצידה את העניין העיקרי: שלומם וביטחונם של ילדינו. אם מנקים מהרעש התקשורתי את כיפופי הידיים ההדדיים בין הסתדרות המורים לבין משרד החינוך, שרצופים בהצהרות וסיסמאות פופוליסטיות, וכן מאבקי הכוח הקואליציוניים, נראה שליבת המחלוקת הוא המתח בין צנעת הפרט לבין טובת הילד.
הדיון בשאלת האיזון בין שני הערכים הללו, המנוגדים לכאורה, הוא הכרחי וכמובן ראוי, אך אין זו הפעם הראשונה שהוא עולה על הפרק. הסערה הנוכחית הזכירה לי את תמיכתי בהכנסת מצלמות לגני הילדים כבר לפני 15 שנה כשהייתי גננת, בשעה שבקרב רוב הגננות והסייעות הייתה התנגדות מטעמי חדירה לפרטיות. טענתי אז ואני טוענת גם היום, כי אם איש מקצוע טיפולי שפועל בסקטור הציבורי מתנגד להכנסת מצלמות לתחום סביבת העבודה שלו, בין אם האוכלוסייה המטופלת הינה פעוטות או קשישים ובין אם מדובר ברופא, פסיכולוג, איש סיעוד או כל מקצוע אחר, כנראה שיש לו מה להסתיר. אם בשם החשש מפגיעה בצנעת הפרט של המטפל או המטופל תתרחש אלימות או כל התעללות אחרת, החרפה תהיה על ראש הפוגע וכתם בל יימחק בנפש הנפגע. אם מצלמות יובילו למניעת מקרה קצה, ולו אחד, שמתרחש בשוליים – דיינו.
לקראת דיון מיוחד שצפוי להתקיים בוועדה לזכויות הילד בכנסת, חזרה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד על המנטרה ש"החוק הוא פופוליסטי". בתגובה לנתונים שמצביעים על עליה במקרי האלימות מצד גננות וסייעות בגנים ולדאגות ההורים היא הגיבה: "זה קרה בפעוטונים. עם כל הכבוד, אנחנו מתנגדים לקחת משהו שקרה בגילאים 0-3 ולהשליך אותו על 20 אלף גננות". בנוסף, בן דוד טוענת שמלבד הפגיעה בפרטיות של הגננות, הצעת החוק תוביל לירידה באיכות ההוראה ולמחסור חריף בגננות ולכן "לא ניתן לאף גורם לעשות עליהן סיבוב".
הפוך יפה, הפוך. הכנסת המצלמות בגנים תסייע לא רק בהגנה על שלומם של הילדים, אלא תתרום להעלות את קרנו של המקצוע, שמזה זמן רב הורים לא נותנים בו אמון. העשייה היום-יומית בגן הילדים היא אינטנסיבית, מתישה ובלתי פוסקת. הגם שבצידה סיפוק אדיר, היא דורשת מהצוות דריכות שיא ושהייה פיזית ומנטלית בכמה מוקדים במקביל. יש נטייה לחשוב בזלזול כי עבודת הגננת, שמזמן צריך היה לשנות את הגדרת תפקידה ל"מחנכת לגיל הרך", והסייעת היא עבודה קלה ונוחה. האמת הפשוטה היא שהגננות והסייעות לא זוכות להערכה מספקת. הן חוות שחיקה מובנית מעצם הימצאותן בין הפטיש לסדן בין הרשות המקומית לבין ההסתדרות, ונמצאות בלאו הכי תחת העין הבוחנת של ההורים.
חרף הקשיים הרבים, היעדר התגמול ההולם וחוסר ההערכה שלא בצדק, רוב נשות החינוך לגיל הרך מגיעות לעבודה מידי יום מתוך חיבור לילדים, אהבה ושמחה בעשייה, כך ששאלת הימצאות המצלמות כלל לא תשפיע עליהן, אולי על הדרך הן יזכו סוף סוף להערכה על עמלן המסור. סייעות וגננות שבוחרות בתפקיד זה רק כי הן רואות בו ברירת מחדל או בגלל שעדיין אין מצלמות בגנים, תמצאנה את עצמן מחוץ למקצוע מהר מאוד, וטוב שכך.
הוויכוח עוד רחוק מלהסתיים, וייתכן שהחקיקה אף תידחה למושב הכנסת הבא. בינתיים נראה שבמשרד החינוך חוששים לפעול בניגוד לעמדתה של בן דוד, שמא הדבר יוביל לעיצומים מצד ההסתדרות, שבסירובה עלולה לקחת את ציבור הגננות והסייעות כבנות ערובה. תופעת האלימות בגנים קיימת, ועצימת העיניים של הגופים השונים פוגעת בענף כולו ובעיקר בילדים ובהוריהם. הצעת החוק יכולה להציל פעוטות, כפשוטו, מאלימות נוראיות שמתרחשות בגנים ויש להשלים אותה. אם לא לטובת הגננות, אז לפחות למען ביטחון הילדים שלנו.
