באחת העונות של דה וויס הגיע לאודישן גבר באמצע שנות ה־30. הוא שר סבבה וחלק מהשופטים הסתובבו אליו, אבל אביב גפן לא הסתובב ואמר לו שאין מצב שהוא מוזיקאי אמיתי אם הוא חיכה עד עכשיו.
המשפט הזה עורר בזמנו ויכוחים רבים ועד היום צצה מדי פעם הוכחה שגפן, עם כל גדולתו, לא ממש צדק – להוכחה הזו קוראים יושי. יש כאלה, לייט בלומרים. אומנם אין כמו השקדיות הראשונות של החורף אבל יש עוד פריחות יפות, ונכון שכל הורה ישמח להשוויץ שהילד שלו התחיל ללכת לפני כל הילדים במעון אבל זו ממש לא הוכחה שהוא יהיה אצן או אפילו יעבור את הבגרות בספורט.
כבר כילד שגדל בפריפריה הצפונית יושי הסתובב בין צלילים, בהמשך התגייס ללהקה צבאית ואחר כך ניגן כעיסוק צדדי בהרכבים של אמנים אחרים כמו עילי בוטנר וילדי החוץ, מוקי, קובי אפללו ועוד – אבל הקריירה המוזיקלית העצמאית שלו התחילה אחרי הרבה סיבובים אחרים וכשהשיער כבר התחיל להאפיר.
זה לא מובן מאליו בכלל. תמיד יש עדיפות למוזיקאים הצעירים, ישנן המעריצות שמתדלקות את הקריירה ואת מודל היופי שצריך לרצות וגם התקשורת ההכרחית עם מה שחדש ומעניין את אלה שמעצבים עכשיו את הטעם המוזיקלי שלהם ואת הזיכרונות, כי להשתחל לתודעה של אנשים מבוגרים קשה הרבה יותר. ונדמה שהיום צריך לא רק לסמן וי על כל הנקודות הקודמות אלא להיות מספיק חזק באינסטגרם ובטיקטוק, מיומנות שאנשים שנולדו לפני באג 2000 מתקשים לרכוש. ועם כל הבלתי אפשרי הזה יושי, עם אחלה מוזיקה, הצליח לחדור למיינסטרים, שיר אחרי שיר.
אני לא יודעת אם אפילו יושי עצמו, או בשמו המקורי יוחאי בלום, מבין למה הוא בילה את כל השנים האלה במסדרונות האקדמיה בין החוג לפילוסופיה (שם עשה שני תארים) לבית הספר לרפואה (עוד שלוש שנים). כנראה שהוא חיכה שמשהו בו או אולי דווקא בנוף המוזיקלי יהיה מוכן, בתקופה שהפופ וההיפ־הופ נפגשים על בסיס יומיומי. הוא מערבב את הישראלי הקלאסי של פעם עם הביטים של היום, ודווקא עכשיו התבשיל הזה עובד טוב מאוד.
רק אחרי שעזב את האקדמיה, כבר קרוב לגיל 40, יושי התחיל לכתוב מילים ולחנים. והתוצאות הגיעו במהירות לאוזניהם של ישראלים רבים. האלבום הראשון שלו שיצא בשנת 2021 התקבל בחיבוק חם, שיריו נכנסו למצעדים ברדיו, וקיבלו אותות הצטיינות גם בספוטיפיי ושאזאם. הסינגלים שהוציא מהאלבום השני לא נשארו חייבים. השבוע יצא השיר "מיכה", שהצטרף ל"תן סימן" מלפני כמה חודשים, שממשיך את הקו הבטוח שהוא הלך עליו. שני השירים נוגעים בשלהי שנות ההתבגרות של יושי שכתב והלחין אותם, ומתארים למעשה חוויות מעצבות שלו מאותה תקופה של דמדומים בין נערות לבגרות. שניהם נוגעים דווקא בנקודות שבנו את העולם המוזיקלי שלו. "תן סימן" מספר על המנגינות והלחנים ו"מיכה" על מילים ושירים. ובמרחק השנים, כשהמוזיקה הפכה לנושא המרכזי שהוא עוסק בו, גם יש מקום לחזור לאותן נקודות.
החדשים של יושי מתיישבים בפלייליסט כאילו היו שם תמיד, והפח שטמון בכך הוא סכנת נפילה לגנריות או לחזרתיות. אומנם "מיכה" זה שיר שכיף מאוד לשמוע, אבל הוא מצטלצל קצת כמו משהו שכבר שמענו, אפילו לא בטוח שממנו, לרגעים מזכיר איזה שלמה ארציות כזו. גם אם ההשפעות נמצאות ברקע, טביעת האצבע של יושי חזקה ואי אפשר להתבלבל מאיזה בית־יוצר השיר יצא. חלק מהקסם הוא שיושי כותב אומנם על אירועים ועל אנשים ספציפיים, כך שהצלילים טעונים מחשבה, אבל הוא משאיר אותם מספיק כלליים כדי שכל מאזין באשר הוא יוכל למצוא את עצמו בתוכם.
הגיל עושה את שלו, מנעד התכנים רחב, שלל הרגשות והדקויות שהמוזיקה שלו מדברת רבים, וספק רב אם היו באים לידי ביטוי אצל יוצר צעיר.
