מאז פתיחת המבצע הצבאי בג'נין השיח הציבורי מתנהל בשתי קולות. קול אחד מסקר את המבצע ואת תוצאותיו. קול שני מושך את הדיון הציבורי לשאלה בעד ונגד המחאה נגד צמצום עילת הסבירות בזמן לחימה. גם הדיון הזה, כמו השיח הציבורי בחודשים האחרונים, שבוי בפוזיציה. כל צד מדבר על הדבשת של הצד השני, ומסרב לראות את שלו.
אפשר לטעון שלא ראוי לקיים מחאה בזמן מבצע צבאי. אפשר גם לטעון שלא ראוי לקדם חקיקה שנויה במחלוקת בזמן מבצע צבאי. אי אפשר לתמוך במחאה בזמן מבצע ולטעון שלא ראוי לקדם את החקיקה, וכן אי אפשר לקדם את החקיקה בזמן מבצע ולטעון שלא ראוי לקיים מחאה.
העובדות והאמת, שלא בטוח שהן משנות למישהו, לצידה של הקואליציה. ראשית, משום שעילת הסבירות חותרת תחת הדמוקרטיה ועיקרון המשילות שנועדה לאפשר לנבחרי הציבור לקבל החלטות ולהישפט עליהם על ידי הציבור בבחירות. הדמוקרט האמיתי הוא מי שתומך בביטול עילת הסבירות על החלטות של נבחרי ציבור.
שנית, משום שבלי קשר לשום מבצע, חסימת נתב"ג היא לא לגיטימית. בינינו, גם חסימת כבישים היא לא לגיטימית ואני טוען זאת שנים גם כשמתנחלים, חרדים, אתיופים או נכים עושים זאת. אבל עכשיו כשהציבור התרגל לחסימת כבישים, כולל איילון, ציר התנועה הכי הומה בישראל, אז הסטנדרט למחאה הופך להיות חסימת שדה התעופה המרכזי של ישראל. אין כל הצדקה לפגוע באזרחים באמצעות חסימת כבישים או חסימת בן-גוריון. לא בקיץ, לא בחורף ולא בכלל.
שלישית, המבצע בג'נין מוצדק מאין כמוהו. למי שלא הספיקה כמות הנרצחים ע"י מחבלים שיצאו מבירת הטרור של הרשות הפלסטינית, הגיעו התמונות של המטענים, מצבורי הנשק ומעבדות הנפץ שנמצאו בג'נין. הניסיונות של חלקים במחאה לטעון כאילו היציאה למבצע נועדה לשבש את המחאה, מעידים יותר על המוחים מאשר על מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון.
רביעית, משום שוועדת חוקה, חוק ומשפט כבר קיימה מספר דיונים בנושא הצורך בצמצום עילת הסבירות, וגם ההצבעה המתוכננת להיום היא רק בקריאה ראשונה (שנזכיר לכם שכל חוקי הרפורמה המשפטית קודמו עד כה רק בקריאה בראשונה?), וצפויים עוד דיונים וכנראה גם שינויים לקראת קריאה שנייה ושלישית.
אלא שהלך הרוח הציבורי, או יותר מדויק התקשורתי, הוא נגד הממשלה: אנשים לא מונעים מהעובדות הם לא מכירים, אלא מהרגשות שהם כן חשים. לכן היה עדיף לו ראשי הקואליציה היו מחליטים להמשיך את הדיונים אך לדחות את ההצבעה בכמה ימים עד לתום המבצע, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת לתעמולה של ארגוני המחאה, שכנראה היו ממשיכים למחות, רק באמתלה אחרת.
לקואליציה הנוכחית דרושים סטייל וקצת אדיבות של מנצחים כדי לקבל קרדיט בשיח הציבורי. במושב הקודם של הכנסת, הקואליציה סירבה לדחות את השלמת החקיקה כדי להרוויח נקודות בציבור הישראלי, והיא נאלצה לדחות את החקיקה שלא הושלמה עד היום, ממקום של חולשה ולא ממקום של כוח.
הממשלה והקואליציה צריכות לשנות דיסקט ולהבין שהזמן יכול לעבוד גם לטובתן. התגליות האחרונות ממשפטיו של נתניהו חושפות את הרדיפה המשפטית ממנה סבל הימין. במקביל, קולות שעולים מתוך המחאה הופכים אותה אט אט לתנועת שוליים. הקריאה למרי אזרחי של מי שעד לא מזמן שימשו כרמטכ"לים ושאר קצינים בכירים, יחד עם אמירות ציבוריות שממחישות את עומק הרדיפה נגד נתניהו, ממחישות את עומק התהליך בפניו ניצבת מדינת ישראל: הפיכתן של האליטות המשרתות לאליטות המשרתות את עצמן בלבד וכאלו המבקשות לשמר את כוחן על חשבון יתר הקבוצות באוכלוסייה הישראלית. ככל שהזמן עובר, יותר ויותר חלקים בציבור מבינים זאת.
עד היום הקואליציה ניסתה לפעול כספרינטרית. זו הייתה תפיסה שיכולה להתאים למאה הימים הראשונים של הממשלה. כעת על הממשלה לעבור למצב של ריצת מרתון בן 4 שנים. להוריד קצב, לקחת את הזמן, לנשום עמוק, ולעשות את אותם הדברים, אבל לאט.
