זה עומד להיות הטור הכי משעמם שקראתם. מונחים כמו "תקינה ייחודית", "חסמי אסדרה" או "תקנות מתוקף חקיקה" יכולים להרדים גם את הפיל האנרגטי ביותר, אבל הם מסתירים מאחוריהם מס שכולנו משלמים בכל קנייה בסופר, בבית מרקחת, ובירקנייה – מס השיעמום. קחו לדוגמה את המשפט: "מה שטוב לאירופה – טוב לישראל". מי לא התהדר בסיסמה הזאת השבוע? שר הכלכלה ניר ברקת פיזר אותה בנדיבות כשקידם בוועדת השרים לחקיקה את רפורמת היבוא החדשה שלו, שתעקוף את התקנים הישראליים.
לפניו הספיק גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפרסם הודעה לעיתונות עם אותה כותרת: "מה שטוב לאירופה – טוב לישראל". וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו הצטרף מיד לחגיגה, ולניסוח. המשפט התגלגל לו על הלשון בקלות, בין השאר כי הוא אמר אותו כבר לפני כחודש בחנוכת הסניף הראשון של קארפור. אבל רגע, למה צריך רפורמה חדשה לסנכרון מכון התקנים עם התקינה האירופית? הרי הייתה כזאת כבר בממשלה הקודמת. השרים ליברמן וברביבאי הסבירו אז ש"מה שטוב לאירופים – אמור להיות טוב גם לנו", וראש הממשלה לפיד הצטרף: "מה שטוב בברלין – טוב גם פה". בנט נתן ציטוט דומה חצי שנה לפניו. "תקן שטוב לגרמנים או לשוודים – כנראה מספיק טוב גם לישראלים", הצהיר כשהיה ראש ממשלה.
המסע הבלתי נגמר של ממשלות ישראל ל"מה שטוב לאירופה" יימשך מפני שאין לקובעי המדיניות מושג מה נעשה מתחת לרדאר
ב־2013 אותו בנט, כשהיה שר הכלכלה, העביר את "הרפורמה במכון התקנים" שמטרתה המוצהרת הייתה "להשוות את התקנים הישראליים לתקנים הבינלאומיים". אחריו ב־2015 עברה "רפורמת הקורנפלקס", שהבטיחה להוריד מחירים ולאפשר ייבוא מקביל מאירופה. ב־2016 כחלון ונתניהו "שברו את המונופול של מכון התקנים" עם אימוץ תו תקן אירופי, וב־2017 נכנסה לתוקף "רפורמת קולגייט", שנועדה לאפשר ייבוא מקביל של תמרוקים מאירופה בלי תקינה ישראלית מחמירה. והאמת? כבר בשנת 2000 עבר "חוק התקנים" שחייב את המכון לאמץ תקן בינלאומי לפני הישראלי. בקיצור, עוד באירופה הוא היה סקפטי שנצליח להתקרב לאירופה.
למה כל הרפורמות האלה, תחת אותה סיסמה, לא מצליחות לפתוח את שערי המשק ליבשת שאליה אנחנו כל כך נכספים, ולאזן קצת את הפער של עשרות אחוזים במחירים? השטן נמצא בפרטים הקטנים, והוא גובה מס יקר על המשעממים שבהם. קחו לדוגמה את הדבש. אף על פי שאנחנו גרים בארץ זבת חלב ודבש, כולנו משלמים יותר מפי 1.5 מאירופה על כל צנצנת של הנוזל המתוק. למה? בין השאר כי השוק המקומי נשלט בידי שתי חברות ענק: שטראוס (יד־מרדכי) ב־55% מהמכירות, ועמק חפר ב־20% מהמכירות. הייבוא של דבש מחו"ל חסום במכסות ובמכס, וגם בתקן ישראלי ייחודי על דבש, תקן ששונה מזה שקיים בעולם. מה עושים? רפורמת היבוא של 2022 הבטיחה לבטל תקינה ישראלית ייחודית על רוב מוצרי המזון שעומדים בתקן האירופי. היו הכרזות, חגיגות, סיסמאות – ללקק את האצבעות.
ואז הגיעו פקידי משרד הבריאות. הם דרשו להשאיר את התקן של הדבש ולא להשוות אותו במלואו לזה שבאירופה. למה? תחזיקו חזק. ויכוח על אחוז הסוכרוז המרבי. התקן הישראלי קובע כמות מקסימלית של 5% סוכרוז, כך גם התקן האירופי, "אולם שם ניתנו החרגות לרמה גבוהה יותר במקרים מסוימים". במשרד הכלכלה התעקשו שבכל זאת, לא ראינו מגפת צרכני דבש באירופה, אז במשרד הבריאות הבטיחו לבחון את הדברים. בחנו ובחנו, ולפני כחודש בדיון בוועדת הבריאות של הכנסת הודיעו שתקן הדבש יישאר מוחרג מהצו של שרת הכלכלה.
בדיון הזה נכחו שלושה חברי כנסת שסביר להניח שאתם לא מכירים: יו"ר הוועדה אוריאל בוסו, יאסר חוג'יראת, שדיבר שלוש פעמים, וטטיאנה מזרסקי שלא פצתה את פיה. את החדשות ממשרד הבריאות חילצה בכלל עו"ד רחל גור מארגון 'לובי 99', שמנהלת מאבק צמוד ומתיש על הפרטים הקטנים. בקיצור, נושא משעמם. הכותרת שלו הייתה: "קביעת אורך חיי מדף בידי יצרן נאות וצמצום רגולציה לייבוא בשר". והנה מס השיעמום: משרד הבריאות ממסמס בפועל את הרפורמה שהעבירה הממשלה ברוב רעש וצלצולים, אבל זה קורה במחשכים ובכל מיני סעיפים ותתי־סעיפים שחוץ מהרגולטורים המקצועיים, אין כמעט גורם שמסוגל לעקוב אחריהם. שטראוס הרוויחה, אנחנו הפסדנו.
דוגמה נוספת קיבלנו השבוע עם ההכרזה ההיסטורית על היותה של ויסוצקי מונופול. כבר סקרנו בטור הזה בהרחבה כיצד ויסוצקי נלחמה במשך שנים בתחרות, בזכות תקן ייחודי שנקבע על ידי ועדה במכון התקנים שבראשה עמד נציג ויסוצקי. אחר כך היא הצליחה לחמוק פעם אחר פעם מהגדרה כמונופול אף על פי שהיא חולשת על 70%־80% ממכירות התה. היא גם לא הוגדרה כ"ספק גדול" לצורך חוק המזון, מה שאפשר לה לשלוט בסידור המדפים בסופר ולהקשות על כולנו למצוא תיונים מסוג אחר, אפילו אם אנחנו רוצים.
ההכרזה השבוע הגיעה באיחור רב, אחרי יותר מ־20 שנה שבהן רשות התחרות לא הכריזה על שום חברה מונופול, ושוב התברר שהמאבק האמיתי ביוקר המחיה נמצא בשוחות: בהגדרות השוק, בכל מיני תקנים משעממים, חוקים אנכרוניסטיים והערות שוליים משנות השמונים שאבד עליהן הכלח, ולא במסיבות עיתונאים עם כותרות מפוצצות. מה שדרוש הוא אנשים שמוכנים לבצע עבודת נמלים אפרורית, שיש להם אינטרס לפעול למען הציבור.
שני חוקרים בפורום קהלת, תרצה אטיה ורן פיטוסי, לקחו על עצמם בשנים האחרונות משימה פשוטה לכאורה: מיפוי כלל סוגי הרגולציה שמדינת ישראל משיתה על יבואנים. הם ישבו וקראו את כל 30,000 העמודים של "תקנים רשמיים" של מכון התקנים, איתרו 3,075 עמודים של חקיקה ונהלים המגבילים ייבוא, ובכלל – כל מה שעשוי היה לגרום לכך שבשנים האחרונות התוצר הלאומי של ישראל עולה, אך היקפי הייבוא מתוכו הולכים ויורדים, ולפי בנק ישראל אנחנו רחוקים ב־32% מפוטנציאל הייבוא, אפילו אם מביאים בחשבון את גודל המדינה, הגבולות הבעייתיים, ומסחר דרך הים בעיקר.
למה שמישהו יעשה לעצמו דבר כזה? "הציבור כל הזמן שומע על רפורמות אבל לא רואה את המחירים יורדים", אמרה לי השבוע אטיה, ראש מדור רגולציה בקהלת. "זה היה התמריץ שלי, אחרי שהבנתי שיש שכבה אדירה של רגולציות שאנחנו אפילו לא יודעים על קיומן". התוצאה היא נייר מדיניות שפורסם לפני כמה שבועות תחת הכותרת "חסמי האסדרה על ייבוא לישראל". זה מסמך בלי הרבה רייטינג, כמובטח מהכותרת, אבל סיימתי את קריאתו בתחושה מעיקה מאוד.
ראשית, הרגולציה רק הולכת וגוברת. נתניהו הבטיח ב־2015 "להלום בגרזינים בעודף הרגולציה", אבל כל אלמנט שלה רק התגבר מאז: נוספו 82 תקנים, והם הרבה יותר ארוכים מבעבר. ובכלל, מספר התקנים שבוטלו אי פעם הוא 67 בסך הכול. יש גם יותר חקיקה מגבילה, יותר תקנות ממשלתיות, וכשסוכמים הכול יחד מקבלים עלייה מתמדת בהיקפי האסדרה אל מול ירידה עקבית בשיעורי הייבוא כאחוז מהכלכלה. בניגוד למגמה בעולם המערבי.
מי שהגיע השבוע לסופר, בוודאי הבחין שיש מחסור בחלב. קרטון תנובה 1 ליטר כמעט אין להשיג. זו תופעה שחוזרת בכל שנה, ורק לפני כמה שבועות יצא דו"ח מבקר המדינה שאבחן אותה יחד עם הסיבה שמחיר החלב (המפוקח!) גבוה כאן בכמעט 80% יותר מבאירופה. זהו משק סגור ומתוכנן מלמעלה, וחוץ מקנדה, אין עוד מדינה בעולם המערבי שעובדת בשיטה הזאת. יש איסור לייבא לכאן גבינות רכות, וקיימים מכסים גבוהים על ייבוא גבינות קשות, שלא לדבר על חלב ניגר.
האם זה מכיוון שאנחנו "כלכלת אי"? ספרו את זה לאוסטרליה וניו־זילנד, שמייבאות פי שניים מוצרי חלב מישראל. מתברר שקפריסין, שכנתנו הקרובה, מתמחה בייצור גבינות ומייצאת אותן לכל העולם. הבריטים הרחוקים רכשו ב־2021 גבינות מקפריסין ביותר מ־120 מיליון אירו. גם בארה"ב העוד יותר רחוקה, ובאוסטרליה הממש רחוקה, מצליחים לייבא גבינות קפריסאיות במיליוני אירו לשנה. ישראל השכנה בתחתית הרשימה.
אז הפתרון הוא בהורדת המכס? זה לא מספיק. הנה שוב, בממשלה הקודמת השרים ליברמן ופורר הובילו את "הרפורמה בחקלאות" השנויה במחלוקת, שגבתה מהם מחירים אישיים ופוליטיים רבים. אבל גם לאחר שהמכסים ירדו על לא מעט פירות וירקות, חוץ מענף השום וכמה פירות טרופיים – רוב הענפים עדיין חסומים לייבוא בגלל "תקנות הגנת הצומח". זה קובץ שקובעים פקידי משרד החקלאות, המפרט שורה של סיכונים פוטנציאליים מחדירת חיידקים, פטריות ושאר נגעים, ולפיו מאשרים או אוסרים לייבא מוצרים חקלאיים.
מה קורה כשאונייה פורקת בנמל מוצרים שמקורם בצמחים? לוקחים את הסחורה מיד ל"תחנת הסגר" שנמצאת בנמל, ואפשר לשחררה רק לאחר בדיקה של משרד החקלאות. ההליך הזה מייקר מאוד את העלות ליבואן, שנדרש לעכב סחורה עם תוקף קצר בנמל וכן לשלם מכיסו על הבדיקות, אחר כך העלות מגולגלת לצרכן, כמובן. זה קיים בכל מדינה נורמלית, וגם באירופה ישנה רשימה של מאות "נגעי הסגר" כאלה. לפי המסמך של קהלת, בשנת 2009 הציע משרד החקלאות לאמץ את השיטה האירופית, וחברי הכנסת השתכנעו מתוך מחשבה ש"מה שטוב לאירופה – טוב לנו". אבל כשאנשי משרד החקלאות כתבו את הנהלים – נכללו בהם 500 "נגעי הסגר", הרבה יותר מה־350 שיש באירופה. חברי הכנסת חשבו שהם מאמצים תקינה בינלאומית, וקיבלו בדלת האחורית החרגה דרמטית של הדרישות בישראל. תעשיית החקלאות המקומית הרוויחה (לאחרונה האיגודים החקלאיים דרשו אפילו לכתוב בעצמם את התקנות), אנחנו נמשיך לשלם ביוקר.
באופן כללי, מתברר שהמכס דווקא הולך ויורד. אם יוצאים מהשדה החקלאי או מתחום הדלק והאנרגיה – המגמה מאז שנות התשעים היא של הפחתת נטל המכס, ונחתמים יותר הסכמי סחר עם מדינות אחרות שמפחיתים מכסים על שלל מוצרים. אבל יש גם "חסמים לא־מכסיים" – החוקים, התקנות והתקנים שעדיין תוקעים את הייבוא. ה־OECD מודד אותם, ושם יש לנו בעיה קשה: חוץ משווייץ, ישראל נמצאת מעל כל המדינות המפותחות בהיקף הרגולציה. בטח ביחס לאיחוד האירופי, שהטמיע מזמן את עקרונות הסחר החופשי ומסלק באופן אחיד את הרגולציות העודפות של כל מדינה ומדינה.
המסע הבלתי נגמר של ממשלות ישראל ל"מה שטוב לאירופה" יימשך מפני שאין לקובעי המדיניות מושג מה נעשה מתחת לרדאר. כששר הכלכלה חותם על צו להסרת רשמיות של תקן ישראלי, הוא עושה יום חג. הודעות לעיתונות מספרות שנלחמים ביוקר המחיה ומבטלים את החריגות של ישראל ביחס לאירופה. אבל מתברר שיש דבר כזה "תקנים מאוזכרים". לפי מכון התקנים, גם אם התקן בוטל, במקרה שיש לו אזכור בתוך תקן אחר – עדיין צריך לבדוק כל מוצר ומוצר לפי האזכור. שוב, מונח משעמם שמסתיר מאחוריו מסמוס של המדיניות. כמה תקנים רשמיים יש? 652. אבל 93% מכילים אזכורים של תקנים אחרים. כך שבפועל, לפי הספירה של קהלת, יש בישראל יותר מ־1,200 תקנים פעילים שמגבילים ייבוא.
איפה מוצאים את הרשימה? למכון התקנים אין מיפוי מסודר שלהם, ובאתר שלו הוא לא מאפשר צפייה בהם. גם מאגר הרגולציה הלאומי, ששואפים להקים במשרד ראש הממשלה, עוד לא קיים. בזמן הזה באירופה יש שמונה תווי־תקן שונים שאפשר לייבא דרכם, ונכתבים בהם רק עקרונות כלליים ככל האפשר.
ומה קורה בוועדות של מכון התקנים? הנה דוגמה מחמאת בוטנים. נציג הסחר של ארה"ב בישראל גילה שהייבוא מארצו נחסם משום שבתקן הישראלי יש דרישה לבצע בדיקות מיקרוביולוגיות שאינן קיימות בשאר העולם המערבי. בעקבות פנייתו, התכנסה הוועדה של מכון התקנים, אך נציג משרד הבריאות הסביר שבישראל שורר אקלים חם ולכן צריך לנקוט משנה זהירות בכל הקשור לחמאת בוטנים. איך האמריקנים במדבריות נוודה שורדים בלי בדיקות כאלה? לא היה בוועדה מי שיתנגד לעמדתו.
בכלל, הכנסותיו של מכון התקנים מגיעות מהבדיקות שהוא עורך, לכן יש לו אינטרס מובנה לסבך את התקינה. באירופה ובארה"ב יש הפרדה ברורה בין הגוף הבודק ובין הגוף שמנסח את התקנים, כדי למנוע ניגוד עניינים. בישראל, אחרי שנים שהחתול שמר על השמנת בוועדות האלה, בוצעו בשנים האחרונות שתי רפורמות שמטרתן לחזק את האינטרס הציבורי, והוכנסו נציגים של הצרכנים והאקדמיה. אך מה מתברר? שהדיונים משעממים. רכזי הוועדות מדווחים שנציגי הצרכנים והאקדמיה פעמים רבות לא נוכחים, ובעלי האינטרס הכלכלי הישיר (נציגי מכון התקנים, היצרנים, והיבואנים) מעצבים את התקן כרצונם.
אחד הארגונים שממנו מגיעים נציגי הצרכנים הוא "רשות ההסתדרות לצרכנות", שמשתייכת להסתדרות הכללית. בוודאי לא תתפלאו לשמוע שנציגים אלו מצביעים כמעט בקביעות נגד הקלה על ייבוא, יחד עם התעשיינים והיצרנים הגדולים במשק. למשל, על התקן הישראלי הייחודי שהגביל את ייבוא המלט לישראל.
אפשר להמשיך בדוגמאות האלה בלי סוף, אבל התמונה הכללית שעולה מתוכן מטרידה מאוד: הרגולציה הישראלית שמגבילה את הפתיחה של השוק לתחרות ולהפחתת יוקר המחיה, יצאה משליטה לא רק בכמויות העודפות שלה ביחס לעולם המפותח, אלא גם יצאה משליטתה של ממשלת ישראל. לקובעי המדיניות אין כלים, ידע, מומחיות ויכולת להשקיע במלחמה על כל תת־סעיף של נספח בחוזרי מנכ"ל. כך קיבלנו, גם השבוע, שורה של הצהרות על סנכרון התקינה הישראלית עם תקינה אירופית – אבל רובה התמסמס בשלב הירידה לפרטים. מס השיעמום עולה לנו הרבה מאוד כסף.
