מבצע "בית וגן" בג'נין היה פלסטר נוסף לעצירת הדימום שממנו סובלת ישראל מזה שנתיים. שנתיים של אלימות ושל אינתיפאדה פלסטינית רב זירתית שהחלה במאי 2021 (שומר החומות). זהו הפלסטר השני שישראל מדביקה על מקורות הדימום. הראשון היה מבצע "מגן וחץ" מול הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה לפני חודשים ספורים. המבצע השבוע כוון נגד פעילי הטרור של צפון השומרון.
מה שמשותף לשני הפלסטרים הללו זה שהם נקודתיים. אין כאן ניסיון לערער על המערכת כולה, היעדים נבחרו בפינצטה. הבחירה היא לעצור את הדימום ולחסום נקודתית את חורי הסכר מבלי למוטט את השיטה שכל כך הטיבה אתנו בעשור האחרון.
ישראל עדיין רוצה את "השלום הכלכלי". קרי, נורמליזציה כלכלית אזרחית תמורת שקט ביטחוני ודחיית סיפוקים אידיאולוגיים ומדיניים. עכשיו היא עושה מקצה שיפורים דרך נטישה חלקית של ההכלה שמוברגת עמוק לתוך שיטת 'השלום הכלכלי'. מבחינה זו, שני המבצעים נחשבים מוצלחים כי הגג לא נפל על הראש והשיטה לא התמוטטה. אבל בהסתכלות כוללת אולי ישראל פועלת שלב אחד או מספר שלבים מאוחר מידי.
דומה כי המציאות מקדימה אותנו, לפחות ביהודה ושומרון. ג'נין היא חור שחור ביטחוני אבל הרושם הוא כי אם צה"ל יפעל בצורה דומה בשכם, בחברון ובמקומות נוספים ביהודה ושומרון, הוא ימצא תופעות דומות וקיני חוסר שליטה וטרור. הפיגוע אתמול בתל אביב מראה שהמגמה בשטח הרבה יותר רחבה מגבול צפון השומרון. המפגע הגיע מאזור חברון, לכן האתגר הישראלי הוא עצום. עד כמה ישראל תוכל למנוע את זליגת הטרור לתחומי המרכז הישראלי, עד כמה תוכל למסגר אותו לשומרון ועד כמה תוכל לשמור על הרשות הפלסטינית?
הרשות הפלסטינית ממלאת פונקציה חשובה, הטענה הפופולארית שהיא ממלאת תפקיד של עידוד הטרור מפספסת את העיקר. הרשות אכן נחלשה בשנתיים האחרונות ביכולת שלה לסכל טרור אבל היא הגורם שעומד בין ישראל ובין טענת האפרטהייד ביהודה ושומרון. היא מאפשרת לישראל לטעון שיש אוטונומיה פלסטינית דה פקטו המנהלת את עצמה ואת חיי הפלסטינים, מעבר לתפקיד שהיא ממלאת בניהול השוטף של חיי האזרחים הפלסטינים.
את זה מבינים בדרג המדיני הבכיר ומכאן נובעת ההליכה על הבהונות כדי שלא למוטט לחלוטין את הסדר הקיים. אבל לא בטוח שלאורך זמן תוכל ישראל לבלום את הסחף. יש דברים שאינם ברי תיקון כי זו פני המגמה הגדולה. ייתכן שישראל צועדת למצב של הרחבת האלימות הפלסטינית, ואפילו של התמוטטות הרשות.
מה שברור הוא שהשאלה הפלסטינית הופכת מ'שאלה נעלמה' לשאלה נוכחת. זה לא ממש אידיאלי, לא לשמאל, לא לימין ולא למדינת ישראל ולביטחונה הלאומי. את הפנטזיות של השמאל למשא ומתן והפרדה, ואת אלה מימין להאחדה, צריך לאפסן בארון. מה שנדרש זה לחשוב על איך ממשיכים לנהל את המורכבות הזו מבלי להיגרר לעולם הפתרונות המוחלטים והמדומיינים. ישראל נמצאת רק בתחילת הדרך במסגרת המאמץ למצוא פתרונות למציאות הלא פשוטה שאליה נקלעה.
