בכל מקרה טבח שמתרחש בארצות הברית אני מנסה להבין את ההיגיון של האומה האמריקנית. לא רק הרגולציה הלא קיימת אלא גם ההחלטה למכור רובים ליד נייר טואלט, אקדחים לצד מוצרי איפור. בגלל זה כנראה התלהבתי מספרה החדש של תהילה חכימי, שמנסה לשפוך אור על תעשיית הנשק בארצות הברית דרך סיפורה של ישראלית שעברה לגור שם והתחילה לצוד צבאים.
אובססיית הנשק מועברת דרך שתי דמויות: הגיבורה, אישה בסוף שנות השלושים שלה ששמחה לעזוב את ישראל ולהתחיל מחדש במקום אחר ולא זוכה לשם לאורך כל היצירה, ודיוויד, ספק הבוס שלה במקום החדש וספק קולגה, שלוקח אותה לצוד בפעם הראשונה ומשמש עבורה מעין מנטור. דרכו היא מכירה את קהילת הציידים המצומצמת ואת תרבות הציד הנהוגה במקום. הגיבורה לא מכבירה בתיאורי רגש, מחשבות או מעשים. אבל למרות הטכניות, התיאורים מצליחים לאצור בתוכם אסתטיקה מרהיבה.
השפה הזו עוזרת להבין את דמותה של אישה עצורה רגשית שבהרף עין חתכה את כל החוטים שקשרו אותה לישראל אבל גם מזיקה לפעמים לסיפור כמו במקרה שבו מתרחש אירוע שיא שהיה אמור להפוך את הקערה בהתפתחות דמותה של הגיבורה, אבל דברים ממשיכים כרגיל.
בנוסף, הרצון לקשור בין האלימות האמריקנית לאלימות הישראלית נדמה קלוש מעט. גם בישראל וגם בארה"ב יש נוהלי פתיחה באש, אבל בישראל כמעט כולם במדינה יודעים לירות ברובה כחלק מחובתם האזרחית, ובארה"ב אלה שיורים עושים את זה מרצון, כתחביב אריסטוקרטי ומנותק שפס מהעולם. האם ניצוץ האלימות המדובר אצלם ואצלנו זהה? והאם הקו הישיר בין האלימות הצבאית לבין האלימות האמריקנית בכלל מדויק כשמדובר בגיבורה, שמספרת על כל מה שקורה לה בריחוק רב? היא פשוט עצורה ומאוכזבת מהחיים שלה. לא הצבא מעניין אותה, גם לא דיוויד או הצבאים. הרגשות שלה מודחקים ומבעבעים בכוחנות, והציד הוא המקום היחיד שהיא מכירה לפרוק אותם.
מהבחינה הזאת, התמה שמטופלת באופן השלם ביותר היא ההקבלה בין הציד לבין סביבת העבודה של הגיבורה ודיוויד: הייצוג של חברה פרטית, שבג'ונגל התאגידי ובמאמציה לשרוד דורסת את כולם. ראשים נערפים (אומנם לא פיזית) באופן שרירותי, על פתרונות שונים שיכלו ושיכלו שלא לעבוד. זאת מכיוון שבחברה קפיטליסטית, שבה עיקר הדגש הוא לעשות ושום דבר לא אישי, אין מקום לרגשות אלא למעשים. כשהגיבורה חוששת למעמדה בחברה היא לא מתעכבת על טינה או כעס על כך שעקרה את חייה למען החברה ובהרף עין יכולה להיות מפוטרת ממנה, אלא מתחילה למצוא דרכים פרקטיות להישאר או להגיש תביעה. הניכור שלה לא רק מהקרובים אליה אלא גם מעצמה אינו מותיר לה ברירה אלא להפוך ערכים ואנשים למכשירים שיעזרו לה במטרה הגדולה מכול – לצמוח. הדגש הוא על התקדמות, ולא על השאלה לאן. מהבחינה הזאת, הסוף שלא יסופר פה הוא עגול ושלם, ומצליח להעביר את הבעייתיות שחווה האומה האמריקנית דרך עולם העבודה והמדיניות המתירנית בקשר לנשק. חבל שבמהלך הזה הופכת הגיבורה בסיפור גם היא למכשיר ולא לאדם בפני עצמו, ואולי גם זה קורבן שיש להקריב בשביל המטרה הגדולה.
