לפני שש עשרה שנים, במוצאי שבת חזון תשס"ז, יצאתי לדרך לכיוון חומש.
הייתי ילד בסוף כיתה ח'. על הגב שלי היה תיק ענקי שקיבלתי לבר המצווה, וזו אולי הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בו ואפשר היה לוותר על חצי מהציוד שבתוכו. היו בו בגדי שבת ובגדים להחלפה ושק שינה ואני כבר לא זוכר מה עוד, רק שאחרי כמה קילומטרים אחד הצועדים המבוגרים יותר בחבורה לקח ממני את התיק אחר כבוד, כדי שאני אצליח ללכת.
זה היה שנתיים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. קבוצות יצאו לכיוון חומש, לאחר שבילו את השבת בכמה יישובים בשומרון: שבי שומרון, קדומים ואלון מורה. אחי הגדול (בשנה) ואני ביקשנו להצטרף, וגילינו שנשאר מקום רק ביעד המרוחק יותר, אלון מורה. וכך מצאנו את עצמנו בקבוצה שמנתה 20-30 אנשים, יוצאים לפנות בוקר והולכים כל היום בדרך הררית שאורכה כעשרים קילומטר, ואחרי שנים גיליתי שרובה המוחלט היה בשטחי A.
נחסוך מכם את כל החוויות, ונספר שבשורה התחתונה הגענו לחומש וכעבור כמה שעות המשטרה הורידה אותנו, על סף התייבשות ושעות ספורות לפני תשעה באב. אחי ואני החלטנו על דעת עצמנו לעצור בלילה אצל סבא וסבתא שלנו, ולאחר שהם לא ענו לדפיקות על הדלת, פתחנו שקי שינה ונרדמנו במרפסת. לא היה לנו פלאפון, לא עדכנו אף אחד, ובבוקר גילינו שכמעט גרמנו להורים שלי התקף לב. אבל חשוב יותר, מאותו יום ועד היום יש התיישבות יהודית עיקשת ונחושה על חורבות חומש. לאחרונה היא גם קיבלה גושפנקה חוקית, כשהמדינה ביטלה את חוק ההתנתקות.
קו המחרשה
לפני יותר ממאה שנה אמר טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". האמרה הזו הוכיחה את עצמה יותר מפעם אחת, והמתרחש בגזרת ג'נין בשנים האחרונות מזכיר אותה שוב.
עקירת היישובים מצפון השומרון הייתה קודם כול עוול היסטורי. הליכה נגד המהלך הציוני של חזרה לארץ ישראל, ישיבה בה והחלת ריבונות יהודית על כולה. אחר כך היא גם הייתה עוול כנגד המתיישבים שנעקרו מבתיהם וראו את מפעל חייהם הופך לאבק פורח. כל זה היה החטא. המחיר הביטחוני שאנחנו משלמים הוא כבר עונשו.
בשעה טובה, ג'נין הפכה ליצרנית הטרור הגדולה של איו"ש – פיגועים באזור השומרון ופיגועים בשאר הארץ, כנגד אזרחים וכנגד כוחות צה"ל, יוצאים באורח פלא דווקא מהמקום שאותו הפקרנו. השבוע גילינו ששוב יש שם מעבדות נפץ ומאגרי נשק גדולים, ואפילו (כפי שחזתה העונה האחרונה של "פאודה") מתחילה להתפתח שם יכולת רקטית. מי היה מאמין שאם אתה מסיג את ההתיישבות שלך, זה יעודד את האויב, וייתן לו מרחב פעולה. גם מהצד שלנו ראינו בג'נין לאחרונה דברים שלא ראינו כבר שנים ארוכות – מתקפות אוויריות, דחפורים ומבצע צבאי גדול.
צריך כמובן להודות ללוחמי צה"ל ולשולחיהם על המבצע, על המקצועיות ועל סיכון חייהם. אבל אם אנחנו לא רוצים להיכנס לשם שוב ושוב למבצעי ענק, כולל מסוקים, ציוד הנדסי כבד ושמות מקוריים יותר או פחות; אם אנחנו לא רוצים לראות את ג'נין הופכת לגרסה נוספת של רצועת עזה; אם אנחנו לא רוצים שעפולה תקבל את הכינוי המחמיא "עוטף ג'נין" – מבצעים צבאיים לא יכולים להיות הפתרון.
מדינת ישראל צריכה לתקן את החטא – לשוב ולהקים התיישבות יהודית גדולה ומשגשגת בצפון השומרון. כי זהו תפקידה ההיסטורי – המשך החזון של עם ישראל לדורותיו; ואחר כך גם כי יש לזה ערך ביטחוני, כי במקום שבו אתה הריבון לא צומחים מתחת האף שלך תאי טרור בכמויות מסחריות.
משל אקטואלי לסיום
עקרב אחד עמד על שפת הנהר, וכשראה צפרדע ביקש שתעביר אותו על גבה לצד השני. הצפרדע חששה מהעוקץ שלו, אבל העקרב התחנן, אמר שהוא חולה סופני ורק בצד השני יש מרפא למחלתו, והבטיח שלא יעקוץ אותה.
לבסוף נעתרה לו הצפרדע, העלתה אותו על גבה והתחילה לשחות אל החוף המרוחק. באמצע הדרך הרגישה שהעקרב מתחיל לדחוף את העוקץ שלו לתוך גבה. בתנועה מהירה היא נשמטה מתחתיו, השליכה אותו מעל גבה, בעטה בו והתרחקה משם בשחייה.
עבר שם יריב אופנהיימר ואמר: תקיפה נוראה. חובתה של הצפרדע להפיל את העקרב מעל גבה. הפלתו לתוך המים גבולית, והבעיטה כבר הייתה בלתי נצרכת, ובמדינת חוק היא כבר עבירה פלילית.
