השתתפתי השבוע בוועידת 'בן גוריון והנגב', שאורגנה על-ידי 'מקור ראשון', בשיתוף עם המכון למורשת בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, של אוניברסיטת בן-גוריון. כשבחנתי את זהות הדוברים בכנס, התחלתי להבין את עומק הבעיה שבפניה אנחנו ניצבים.
בכנס השתתפו אנשי אקדמיה, אנשי הדרג הפוליטי (ראשי רשויות מהנגב), ואנשי החברה האזרחית – הממלאים תפקידים בכירים במשרדי ממשלה ועמותות האחראים לטיפוח הנגב. מתוך 18 נציגי החברה האזרחית שדיברו בכנס, 9 (!), כלומר 50%, היו בני הציונות הדתית. וזה בלי לכלול שתי נשים, שמכיוון שלא עטו כיסוי ראש, לא הייתי בטוח לגבי זיהויין המיגזרי. היו ביניהם מנהל רשות מקרקעי ישראל; מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך; סמנכ"ל הפעילות במכון למורשת בן-גוריון; ראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית; מנהל אגף חינוך וקהילה בקרן הקיימת; מנכ"ל תנועת אור ליישוב הנגב והגליל; יזם שהקים בית תוכנה בדימונה, ועוד. כולם תפקידים שאין בהם שום יסוד דתי, ויכלו בקלות להתמלא גם על-ידי אנשים חילונים. ובכל זאת בכל המקרים האלה מדובר בגברים חובשי כיפה.
השיעור הגבוה הזה של חובשי כיפות סרוגות ונשים כסויות ראש הוא לא נדיר באירועים מהסוג הזה, ובכל זאת מהמם. זה אומר שהציונות הדתית בולטת הרבה מעבר לשיעורה באוכלוסיה בכל הנוגע לאקטיביזם הציוני, לא רק בצה"ל ולא רק ביו"ש, אלא בכל מקום שמבקש להגשים ולממש את היעד הזה. איך אפשר להסביר את זה?
ההסבר הפשוט ביותר, שהוא כנראה גם הנכון ביותר (מאז סיפור 'התער של אוקם', אי-שם בימי הביניים, אנחנו יודעים שההסבר הפשוט ביותר הוא לרוב גם הנכון ביותר), הוא שהציונות הדתית עוד לא איבדה את האידיאליזם הציוני, שאיפיין בעבר את גם את החילוניות הישראלית. בימים שבהם העולם החילוני התמסר כמעט לחלוטין לרוח המערבית המקדשת את הפרט וזכויותיו, הרוח הזו בהחלט קיימת גם בתוך הציונות הדתית, אבל במינונים נמוכים בהרבה. הזיקה לאידיאלים קולקטיביים, כמו קידום המפעל הציוני, עדיין מפעמת בעוצמה רבה.
מבוגרים רוצים להיות צעירים
המסקנה הזו מובילה לשאלה נוספת הזקוקה לפיצוח: מדוע דווקא הציונות הדתית עדיין נושאת את האידיאלים האלה, ומדוע הם כמעט שנזנחו בעולם החילוני? לכך יש כמדומני שתי תשובות מרכזיות. ההסבר הסוציולוגי: אחת התכונות היותר מאפיינות את העשורים האחרונים בעולם המערבי היא היפוך הפירמידה החינוכית. ברוב שנות ההיסטוריה האנושית היה ברור שהמבוגרים, אפילו 'הזקנים', הם מורי הדור, והצעירים אמורים ללמוד את לקחם. כמובן שלכל דור של צעירים היה גם 'מרד נעורים', אבל עצם קיומו של המרד לא שלל את ההכרה בפירמידה שבה המבוגרים הם המובילים. רק בעשורים האחרונים התהפכה הפירמידה: פתאום התקנאו המבוגרים בצעירים, וביקשו לחקות אותם. יותר ויותר מבוגרים בני זמננו מרגישים פחד גדול מעצם תיוגם כ'זקנים', כ'אנכרוניסטים', כאלה שלא חשים את קצב הזמן. התוצאה היא שניתן לראות מבוגרים רבים המבקשים לחקות את אופנות הלבוש של ילדיהם, ואפילו נכדיהם; הורים המבקשים להיות יותר חברים של ילדיהם, מאשר הורים המתיימרים לכוון אותם; מבוגרים המבקשים אפילו להיות שותפים בתרבות הסמים והאלכוהול של 'הצעירים', ועוד. בציונות הדתית, לעומת זאת, הפירמידה הדורית עדיין נותרה יציבה יחסית. המהפכה המערבית אמנם משפיעה פה ושם גם על בני הכיפות הסרוגות, אבל בעוצמה פחותה בהרבה מאשר על העולם החילוני. רוצה לומר: הבעיה איננה שהעולם החילוני הוא במהותו 'עגלה ריקה', או יותר ריקה, מעגלתו של העולם הדתי. אלא שהמבוגרים החילונים פחות נחושים להעביר לדור הבא את עגלת הערכים שהם עצמם ינקו בנעוריהם.
יתר על כן: הפילוסוף ישעיה ברלין הבדיל זה מכבר בין שני סוגי חירות: חירות מ-, וחירות ל-. הראשונה היא חירות נגטיבית בלבד, ומשחררת את האדם ממגוון מחוייבויות שאחרים, או בני דורות קודמים, מבקשים להעמיס עליו. ואילו החירות ל- היא חירות פוזיטיבית, שאומרת לאדם שהחופש שזכה בו מאפשר לו עכשיו להתחייב לכל אידיאל או ערך שירצה בו. למרבה הצער, הליברליזם המערבי של דורנו מתאפיין במובהק בחירות מן הסוג הראשון, שאין איתה שום מחויבות לערך פוזיטיבי אחר מלבד עצם החופש. הדבר דומה לאדם שיישאל מה תפישת עולמו, ויענה: פלורליזם. אלא שפלורליזם הוא רק עצם הלגיטימציה למגוון של דרכים, ועדיין אין בו אמירה פוזיטיבית על זהות הערך שבו בחרת.
בידול בחינוך
ההסבר השני, שבעיניי הוא לא פחות חשוב, הוא הסבר ממסדי הקשור ישירות לאחת ההכרעות היותר בעייתיות של גיבור הוועידה, דוד בן-גוריון. בן-גוריון האמין, כידוע, בכל מאודו בערך הממלכתיות; בצורך לוותר על הרבה מרכיבים מן הזהות השבטית, המיגזרית, המפלגתית, וערכיה, לטובת הזהות הלאומית וצרכיה. הוא לא רק תבע ויתור וולונטרי של זהות מיגזרית לטובת זהות לאומית, אלא גם יצר אותו בכפייה. למשל: בדרישה עקרונית לוותר על זרמי החינוך השונים שרווחו ביישוב לפני קום המדינה, לטובת זרם חינוך ממלכתי אחיד. אלא שבפועל, ויתר בן-גוריון הן לציבור החרדי והן לציבור הדתי-לאומי על התביעה לממלכתיות אחידה, ואיפשר להם לשמר זרם וזהות מיגזריים יחודיים. הויתור נכפה בפועל רק על החילונים, והערבים.
התוצאה היא שהמיגזר הדתי-לאומי, והמיגזר החרדי, יכלו לחנך לערכיהם הייחודיים – אם תוך כדי שמירה על כמה עקרונות יסוד ממלכתיים, ובפועל גם בלעדיהם. זה הפך את החינוך במגזרים האלה להרבה יותר סוחף, אידיאליסטי, מחוייב ומגוייס. החינוך הממלכתי החילוני, לעומת זאת, נאלץ להסתפק בזהות שעוקרה ממנה כל זהות ייחודית, והיא נשארה מחוייבת רק למכנה משותף נמוך למדי: להיות נאמן לחוק, לציונות, למדינה, ותו לא. התוצאה היא שבוגרי החינוך הדתי-לאומי הרבה יותר מגוייסים ואידיאליסטים גם לתפישתם הייחודית, וגם לערכי הציונות שלכאורה אמורים להיות משותפים להם ולעולם החילוני. הוא הדין כמובן גם במגוייסות של הבוגרים החרדים להשקפת עולמם. בעוד החינוך החילוני מוציא מדי שנה רבבות בוגרים שגדלו על תמריצים גבוהים להישגים לימודיים, אבל מעט מדי תמריצים למצוינות ערכית ואידיאליסטית.
אפשר להבחין בקלות בהבדל בין המיגזרים, כשמדובר ביחס לחינוך פוליטי. כשתלמידי ישיבה תיכונית נשלחים להפגין נגד פינוי ישובים, או כשתלמידים חרדים נשלחים להפגין נגד בג"ץ – זה נתפש כהמשך טבעי של החינוך הערכי שהם מקבלים בבית הספר. אפילו רוב הציבור החילוני לא חושב שיש בכך משהו בעייתי. אבל כשבית ספר חילוני כלשהו ישלח את תלמידיו להפגנת מחאה נגד הרפורמה המשפטית, אפילו ההורים החילונים, שלא לדבר על הפוליטיקאים הדתיים, יחשבו שיש בכך 'פוליטיזציה של החינוך'.
עוד דוגמא חשובה לבעיית החינוך החילוני נמצאת באבחנה בין החינוך הפורמלי לזה הבלתי פורמלי, בעיקר של תנועות הנוער. בשעה שבתי הספר מוציאים כאמור רבבות בוגרים שאמונים בעיקר על היעד של הצלחה אישית, ללא אידיאלים קולקטיביים, הרי תנועות הנוער החילוניות, שלהן ניתנה האפשרות לחינוך אידיאולוגי, משמרות מתח אידיאליסטי גבוה. אבל הסתמיות של החינוך הפורמלי החילוני היא כנראה גורם מרכזי לכך שמספר המגיעים לתנועות הנוער יהיה מלכתחילה נמוך בהרבה ממספר בני הציונות הדתית שתנועת הנוער היא חלק מרכזי בהתפתחותם.
השינוי בדמותו של העולם החילוני תלוי אפוא בשני הצדדים גם יחד: מצד אחד, נכונות של ההורים והמורים החילונים להנחיל את הערכים שהם עצמם גדלו עליהם – ערכים של ציונות לאומית-חילונית לא מתנצלת – גם לבני הדורות הבאים. ומצד שני, מתן אפשרות מימסדית לבתי הספר החילונים לחנך לערכים יעודיים ספציפיים, כמו אותה תפישה חילונית-לאומית, לצד ערכים ליברליים אוניברסליים.
