מאיר לא פספס אף פעם שחרית בישיבה. ולא כי היה לו עניין עם תפילה בישיבה בדווקא, ולא כי הוא חשש מאימתו של ראש הישיבה, אלא פשוט ככה עבד השעון הביולוגי שלו. בשבע אפס אפס הוא היה מתעורר ולא מצליח לחזור לישון, ואם הקב״ה נותן לך כאלה מתנות מי אתה שלא תיקח?
אז מאיר היה קם, עושה כמה מתיחות, מרתיח מים לקפה, מצחצח שיניים, מגרגר מי פה, שוטף פנים, מסתרק בקפדנות, מתלבש בזריזות, נועל את נעלי המוקסין שלו בלי להתכופף, מכין קפה שחור עם שלוש כפיות סוכר, הולך להעיר את שלומי בחדר ממול, לובש את החליפה על הכתפיים בלי להכניס את הידיים לשרוולים, מניח את המגבעת באחורי הראש כשהכיפה מבצבצת מקדימה, לוקח את תיק התפילין שלו ביד אחת ואת הקפה ביד השנייה והולך לכיוון בית המדרש תוך כדי זמזום זמירות שבת.
איזה מבאס זה שבפגישה ראשונה צריך להזמין רק מים. מה הבעיה בסודה? מה עושה מי שלא אוהב מים ואוהב רק סודה? בלי נדר, בפעם הבאה שהוא יוצא לפגישה הוא מזמין סודה
היה למאיר קטע עם זמירות שבת גם בימי חול, אבל זה סיפור לפעם אחרת. ואז, רגע לפני שמאיר היה נכנס לבית המדרש הוא היה גומע בבת אחת את כל הקפה, מניח תפילין כבקי ורגיל ומצטרף למניין הבחורים החרוצים והקבועים שנהגו להתפלל בישיבה ולא בשטיבלך הסמוך. התפילה הייתה מתנהלת לאיטה והמחשבות של מאיר היו נודדות לכל מיני כיוונים כמו שמדי פעם קורה בתפילה. הוא היה חושב על הבר מצווה המתקרבת של אח שלו שרגי ועל זה שהוא צריך לקנות עניבה חדשה דומה לזו של צביקה, עם הפייזלי הצהוב־כחול, ועל איך מכבי הפסידה בליל שישי האחרון למרות שהיא דווקא שיחקה לא רע, ומה רע בלהביא מקרר קטן לחדר בפנימייה? כל אחד ישים מאה שקל ויהיה להם יופי של מיני־בר ויהיה אפשר לקרר בו סודה, הרי אין כמו סודה קרה בעולם, ואיזה מבאס זה שבפגישה ראשונה צריך להזמין רק מים, הרי מה הבעיה בסודה? מה עושה מי שלא אוהב מים ואוהב רק סודה? ובלי נדר, בפעם הבאה שהוא יוצא לפגישה הוא מזמין סודה. ימות העולם יישרף הים. בחורה שלא מוכנה לקבל בחור ששותה סודה בפגישה ראשונה היא לא הבחורה שמאיר רוצה להתחתן איתה.
וככה מחשבה גררה מחשבה ויחד הן הובילו את מאיר לסוף התפילה בבטחה. ומאיר היה ממלמל עלינו לשבח ומגלגל את התפילין ומהנהן בוקר טוב למשגיח ולראש הישיבה ולאיציק קופמן שאף פעם לא היה מחזיר בוקר טוב בחזרה, כי איציק קופמן היה מתעורר לחלוטין רק בסביבות עשר בבוקר ועד אז לא תקשר במיוחד עם הסביבה. ומאיר היה עולה לחדר האוכל וממלא בצלחת שלו קצת עגבניות חתוכות וקצת מלפפונים וחביתה מקושקשת ושליכטה של גבינה לבנה ואוכל את הכול עם חמש פרוסות של לחם אחיד. לא פחות ולא יותר. חמש בדיוק. אחרי ברכת המזון מאיר היה מכין לעצמו שוב קפה, הפעם נס מתקתק, ויוצא למרפסת של הישיבה לתפוס קצת שמש בימי הקיץ וקצת אוויר צח בימי החורף.
ואז, אחרי הקפה, בזמן שנותר עד תחילת הסדר מאיר היה נוהג לחזור למיטה שלו בחדר ולנמנם שלא לומר לישון שינה עמוקה מאוד. שינה שממנה לרוב הוא לא היה מצליח להתעורר בזמן לחברותא שלו פנחס עמדי. זו הייתה נקודת התורפה של מאיר בחיי הישיבה. השינה האומללה הזו אחרי שחרית, לפני סדר א'. מה לא ניסו לעשות כדי להניא אותו מהמנהג המגונה הזה. פנחס עמדי היה מנסה להעיר אותו בצעקות ולפעמים אפילו בדגדוג עם חוט הציצית באוזן, המשגיח היה גוער בו ואומר, תעשה לי שכל! הרי אתה כבר קם לשחרית, לא חבל? ואפילו מאיר עצמו היה מנסה למצוא תעסוקה בזמן המת הזה בין לבין, אבל תמיד איכשהו נכנע לקריצות הכרית הרכה שלו.
אבל אז, יום קיצי אחד, אחרי ארוחת בוקר, שעה שמאיר עמד עם הנס קפה שלו במרפסת הישיבה ותפס שמש וכבר תכנן בראש את התנומה המתוקה המתרגשת ובאה, הוא ראה מעבר לכביש בתחנת האוטובוס בחורה נאה עומדת עם תיק צד ובידה סידור סגלגל והיא ממלמלת מתוכו כמנהג בנות ישראל הצדיקות. אי אפשר להסביר אהבה ממבט ראשון, אבל מאיר אהב מאוד את הבחורה הזו עם הסידור הסגלגל שעמדה בתחנת האוטובוס וכבר דמיין אותם צועדים יחד לעבר השקיעה.
וככה, מדי בוקר מאיר היה מכין את הנס קפה שלו ויוצא למרפסת הישיבה ומחכה לבחורה עם הסידור הסגלגל. והיא לפעמים הייתה מופיעה ומאיר היה מלווה אותה במבט עד שעלתה לאוטובוס, ולפעמים לא באה ומאיר היה מתגעגע אליה ואל הסידור הסגלגל שלה. וככה, בזכות בחורה נאה וסידור סגלגל מאיר הפסיק לאחר לסדר א'. ברוך השם.
