רגע של עדנה נרשם השבוע בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כשלדיון הצטרף בזום פרופ' יואב דותן. למרבה התדהמה – של הצופים ושל הנוכחים גם יחד – התברר שבוועדה הכי מדוברת ומסוכסכת בחודשים האחרונים, אופוזיציה וקואליציה עשויות למצוא קצה חוט של הסכמה. מי היה מאמין.
דותן, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הוא לא איש פרווה, לגמרי לא. הוא מוכר כמבקר חריף של המהפכה המשפטית מבית אהרן ברק, כמו גם של הרפורמה המשפטית מבית יריב לוין. מבולבלים? הוא לא. האיש יוצא בכל הכוח נגד האקטיביזם של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מתנגד קשות לשימוש בעילת הסבירות כלפי החלטות מנהליות, והתבטא לא פעם גם נגד הלכת דרעי־פנחסי, בטענה שהפכה כלי לחיסול פוליטי. ובכל זאת, אותו פרופ' דותן קרא להצטרף למחאה נגד הרפורמה, וטען שמתנגדי האקטיביזם כמוהו צריכים לצאת לרחובות כדי "להגן על מערכת המשפט".
העמדה המורכבת של דותן – שהצליח לתעתע בפוזיציה האוטומטית של תומכיו ומבקריו כאחד – עוררה עניין בחדר הוועדה. "ביקרתי לא פעם את עילת הסבירות של בג"ץ, אך הצעת החוק הנוכחית היא לשפוך את התינוק עם מי האמבט", אמר דותן, והזכיר הצעה משלו שנשלחה למובילי הרפורמה. חברי הוועדה – שהתנהלה במתכונת גן ילדים, כמקובל בכנסת – לא הכירו את ההצעה ונשמעו מופתעים. מפתיע לא פחות היה לראות אותם צמאים לנקודת אחיזה מאחדת, כזו שיכולה אולי־אולי להיות מוסכמת על כל הצדדים.
אחרי השתקות, היעלבויות ועלבון מהיעלבויות ומהשתקות, הצליח דותן לשדר מהזום את עיקרי הדברים: על פי הצעתו תבוטל עילת הסבירות כשמדובר בהחלטות ממשלה, וניתן יהיה להחיל אותה על שרים באופן מצומצם יותר. ובכן, זה ודאי לא יכול לענות על דרישות הימין למיתון האקטיביזם השיפוטי, ובעיני מתנגדי הרפורמה מדובר בתיקון של טיפה בים מתוך מכלול החקיקה, אבל למען האמת ההצעה הרבה פחות חשובה מתגובת הנוכחים בדיון. מרגע ששמעו שיש מתווה מטעמו של דותן, ועוד בטרם שמעו את הפרטים, קפצו כמה מהם – מימין ומשמאל – וביקשו להיחשף להצעה, תוך קריאות: "אולי אנחנו יכולים להסכים על זה". תתפלאו, אבל מיתרי הקול של חברי הכנסת – הבולטים שבהם משה סעדה מהליכוד ואפרת רייטן מהעבודה – הסגירו תקווה אמיתית, כמעט קריאה נואשת לגלגל הצלה.
הם לא לבד. שיחות מסדרון ומפגשים חברתיים ומשפחתיים חושפים צימאון ממשי לסיום סאגת הקרע בעם. "חייבים אחדות, אנחנו שנייה ממלחמת אחים", זורקת מישהי, רגע אחרי שירתה קיתונות של רותחין על בני פלוגתא. "הם לא נורמלים, הם הורסים את המדינה, חייבים לעצור ולהתחיל לדבר", אומרת אחרת. כל אחת מהן מכוונת לצד של השנייה, אבל אין טעם לנחש מי מדברת על מי; כולם אומרים הכול על כולם. מבקשים למנוע את הקרע, אבל נאחזים בו כמגדיר זהות.
ושם, במקום שבו אנחנו רוצים להיות גם צודקים וגם חכמים ומכילים ואוהבים ושונאים ופשרנים אבל לא לצאת פראיירים – שם אנחנו מתנגשים בקיר שבנינו בעצמנו. אם מישהו יתלה שם מראה, ייתכן שנצליח להסתכל לעצמנו עמוק בעיניים, עמוק בנשמה, ולענות על שאלת מבחן שאולי עד כה לא העזנו לשאול: האם יש משהו שיכול לגרום לנו לעבור צד, אם יתגלה כאמת מוחלטת?
סכנה, כאן בונים
אם, נניח, החרדים היו משמיעים טיעון מנצח בנוגע לשוויון בנטל; אם הייתם מגלים מעל לכל ספק שנתניהו לא עבר על החוק; אם הייתם מגלים שהוא כן; אם היה מתברר לכם בוודאות שההתנחלויות קריטיות לקיומה של ישראל, או להפך; או שאף אחד לא מנסה להפעיל עליכם כפייה דתית; אם בת קול הייתה יוצאת משמיים ואומרת לכם שהמזהירים מדיקטטורה צודקים, או שמובילי הרפורמה מדייקים – זה היה גורם לכם לשלוח אל היריב את ידכם ללחיצה מכבדת, מלאת התרשמות או שהייתם קצת מתאכזבים? הייתם מרימים כוסית יחד איתו, או מוצאים מיד סיבה אחרת להקניט, להסתייג, לשנוא?
האם יש לנו היכולת לומר "הלוואי שאני טועה" וגם להתכוון לזה, או שהאינסטינקט שלנו ימצא תירוץ חדש להתחלחל מעוטי השחורים או ממגדלי הגוזמבות, מלובשות חולצות הבטן או מלוגמות האמריקנו (שיו, כמה שזה טעים), מנושאי מדבקות "רק ביבי" או ממכריזי "רק לא"? האם יש לנו יכולת להצטופף סביב הצעת פשרה, או שאנחנו זקוקים קיומית לדציבלים הגבוהים של פורקן הרוגז והתסכול, לְריב לשם ריב, למקום אחד בחיים שבו מותר לנו לשנוא, ואפילו להיות טיפ־טיפה – רק טיפ־טיפה – גזענים?
בשבועות האחרונים יצאתי למסע חדש, מסע היכרות ולימוד של דעות ובעיקר של אנשים שאני חולקת עליהם קשות ורכות, מכל מיני מגזרים. את תוצאות המסע תוכלו לקרוא החל משבוע זה בסדרת טורים בעמודי החדשות. לא הכול נעים לאוזן, לא כל שיח מורכב מצליח להיכנס למיטת סדום של עמוד עיתונאי מתוקצב מילים. ובכל זאת, התעקשנו לתת לדברים במה. בלי לוותר על הוויכוח ועל העמדות, אבל גם בלי לוותר על האנשים. באנו לשאול האם יש בנו כוחות לעצור את המפולת, האם החיבור הזה ייתכן. או כפי ששאל בהקשר אחר – אבל לא לגמרי אחר – הסופר דוד בן־יוסף: האם יש סיכוי לאהבה?
מדור "בין החיבורים" ינסה לצעוד ללב המחלוקת המאיימת והמפחידה אבל גם המאתגרת, שפתחה בפנינו סיכוי לרמונט כללי. ימים של שיפוץ הם ימים של קושי, דכדוך ואווירה מעיקה. לא נעים להתנהל תחת רעש מקדחות ופטישי אוויר. לא נעים לראות את החפצים שלך מכוסים בחדר צדדי, בלתי נגישים ונטולי זהות. לא נעים לראות את הבית שלך מתחוֹרר, מחסיר קירות, עומד פרוץ לרחוב בבטון חשוף ואפרורי. אבל כשלנגד עיניך עומדת תמונת הסיום הנקייה מאבק, זו שעמלת עליה רבות עם אדריכלית ומעצב, אתה נזכר במטרה ומתרצה. אתה מבין שבסופו של תהליך כל החפצים – גם הישנים, וגם החדשים שקנית במיוחד לרגל האירוע – יעמדו בקרוב במקום הכי יפה והכי נכון בבית. אתה מקבל כוח ויכולת לשרוד את תקופת הביניים הכאוטית מתוך הבנה שהברדק שאתה רואה עכשיו הוא בכלל בנייה. נמשיך להיפגש בעמוד זה גם בעתיד, בעזרת השם, אבל מעתה גם בעמוד ההוא, בניסיון לקחת מברשת צבע צנועה ולהיות שותפים בשיפוץ, בבנייה.
