בא לי לשבת עוד שבעה. מצטער, אבל אני מרגיש שהראשונה לא הספיקה. השבוע היה לאבא יום הולדת. לועזי אומנם, אבל בנאדם שנולד בתאריך של יום העצמאות האמריקני לא חוגג בעברי. עברתי על אלבום התמונות שהוא הכין לי לגיל שלושים וניסיתי להיזכר בו. כבר כתבתי שקשה לי להיזכר כי מערכת החיסון שלי נלחמת בזיכרונות יופי, בניגוד למה שהיא עושה מול סטרפטוקוק. אז במקום להיזכר בו, ניסיתי להיזכר בי נזכר בו.
ישבתי בשבעה של סבתא של ד"ר זמרי, ופתאום עלו לי תמונות בראש מהשבעה של אבא. אני מרגיש שלא באמת הייתי שם. היהדות חכמה, ומנהג השבעה מתחשב ונותן לך לפרוק ולשתף ולקבל, אבל אם היהדות רוצה להיות חכמה עוד יותר היא צריכה להוסיף שבעה שנייה: כמה שנים אחרי שהנפטר הלך לעולמו, עוד שבוע לשבת בבית ולהיזכר. בלי ההלם, בלי תחושת האובדן המיידית שחונקת אותך, בלי בכי וחרדות ואימה מהעולם החסר. שבעה לייט, של זיכרונות וצחוקים.
לא מצלמים בשבעה, וזאת בעיה. אני זוכר שבשבעה המקורית הגיעו מיליון אנשים שהכירו את אבא מהצבא ומהתיכון ומהגן ומהבנק ומהחיים, ואין לי מזכרת מאף אחד מהם. זה לא שיומיים אחרי שאבא שלי מת אני יכול להגיד לחזי, שסיפר לי על הצחוקים שהם עשו בהשתלמות יועצי השקעות, "שנייה אחי, לפני שאתה הולך בוא נעשה סלפי". אם תהיה שבעה שנייה אני לגמרי הולך להשקיע בצלם, אולי אפילו מגנטים. לכל אחד יחכה ביציאה מגנט עם תמונה שלנו וכיתוב "מזכרת קטנה מאירוע כואב".
אני רוצה שבעה שנייה, נוכחת, לא כזאת שאני מסתובב בה סהרורי וחושב על זה שאבא שלי לא יכיר את הנכדים שלו, אלא כזאת שאני אשב בה עם הנכדים שלו וכל מיני אנשים יבואו לספר להם על סבא אחאב.
השבוע הכנתי להם ביצה מבולבלת, כמו שאבא קרא למקושקשת. אמרתי להם שהיום יש לאבא שלי יומולדת, ואדם שאל איך חוגגים לאנשים מתים. שאלה טובה. איך אני יכול לחגוג לאבא שלי? ללכת לקבר זה פחות אני. קשה לי לדבר לאבן. תמיד קינאתי באנשים שמספרים איך הם הולכים לקבר ומדברים עם יקיריהם המתים. אני לא מצליח. זה מביך אותי. הדבר היחיד שקשה לי יותר מלדבר לקבר אלה השתיקות המביכות שיש לי בשיחה עם שיש.
שבעה בכיף
התקשרתי באותו היום לאחי הגדול ובירכתי אותו במזל טוב, כי גם לו יש יום הולדת. שנינו הרצנו שיחה של שתי דקות בידיעה שאבא דפק לו את היומולדת עם הקטע המעצבן הזה של מוות מוקדם. התקשרתי גם לאמא, שתמיד מתאמצת להישמע סבבה ביום ההולדת שלו. היא בדרך כלל סבבה, אז כשהיא מתאמצת מרגישים. נראה לי שגם הם צריכים שבעה שנייה.
לאחרונה החיים מזמנים לי כל מיני מפגשים עם אנשים שהכירו את אבא. יום אחד ניגש אליי מישהו מהקהל של "הפטריוטים" שהגיע במיוחד מארה"ב והיה חבר של אבא בתיכון. הוא סיפר לי שבכל פעם שהוא רוצה להיזכר באחאב הוא מדליק ערוץ 14, רואה אותי צועק על מישהו ונזכר. שאלתי אם יגיע לשבעה שנייה, והוא אמר שבכיף. אתם רואים? אף אחד לא בא לשבעה ראשונה בכיף.
אני רוצה שבעה שנייה כי יהיה נעים יותר לצחוק בה. אבא היה קורע, ובשבעה הראשונה, בכל פעם שנשמתי רציתי לצחוק אבל בכל פעם שצחקתי הרגשתי אשם. יום יבוא ויהיה לי מספיק אומץ לכתוב על אופן הפרידה מאבא שלי, אבל אם לומר בעדינות, מצחיק זה לא היה. ולאבא שלי מגיעה שבעה עם הרבה יותר הומור.
אגב הומור, עברתי השבוע על ההתכתבויות שלנו, שהן שילוב בין יחסי אב ובן ליחסי רואה חשבון ולקוח. כל היום הודעות על תשלומי מס שהוא מעביר לי מהחשבון, ומצד שני ביקורות יומיות על תוכנית הרדיו. כמה ימים לפני מותו הוא שלח לי ששמע את התוכנית וכמעט נפל מהקביים מצחוק. עברתי על שלוש ההודעות האחרונות שלנו. ב־3 במרץ שלחתי לו "איך אתה?", והוא ענה "על הפנים". שאלתי: "מה קרה, כאבים?"
וזהו. הוא לא ענה. כנראה כי הבנתי שזה לא מצב להודעות, והתקשרתי. מעצבן אותי שהמילה האחרונה ששלחתי לו היא "כאבים". בעצם לא מעצבן, כואב.
פתאום בצבע
אני יודע שהיהדות לא ממש בקטע של חידושים, אבל בחייאת בואו נשקול להכניס את עניין השבעה השנייה. השבעה הרגועה יותר. הזיכרונות היחידים שיש לי בראש מהשבעה הם זיכרונות של אשמה. אוכל? מרגיש אשם. צוחק? מרגיש אשם. בוכה? מרגיש אשם. נמאס לי להרגיש אשם, גם אם עמוק בפנים זה תמיד יישאר איתי. בא לי להרגיש עוד דברים. בא לי שבוע שיילחם בדהייה של הזיכרונות. יש אנשים שצובעים תמונות מהעבר ומפתיעים אותך: פתאום מלחמת העולם השנייה בצבע, והעלייה הראשונה בצבע, ושחרור ירושלים בצבע. גם אני רוצה לחזור לזכור את אבא בצבע. הכול דהה לי, וזה מבאס, ממש מבאס.
בעצם, כשאני חושב על זה, אולי יש סיבה לכך שסרטי שואה צריכים להיות בלי צבע. אנחנו צריכים את זה בשחור־לבן רחוק, מנוכר, בלתי אפשרי. לראות פתאום ילדים בצבעים, מגורשים לרכבות? זה יפצע לנו מדי את הנשמה. ומה אם זה יהיה ככה עם אבא? אולי שבעה שנייה תחזיר את הזיכרונות, אבל יחד איתם גם תפתח לי את הפצע בצבעים?
כל השבוע אני מסתובב עם מחשבות על כמה פספסתי וכמה אני מתגעגע, וכמה הסיפור הזה לא סגור מבחינתי. אני רק רוצה להיזכר שוב באמת, לא בסמלים, לא בתמונות; להיזכר איך זה שיש לך אבא לדבר איתו, לחלוק, להישען. מצד שני, אני מפחד לשקוע שוב בזיכרונות. אתם יודעים מה? אני חוזר בי, גדול עליי לשבת שבעה שנייה. אבל תעשו ג'סטה, יש מצב ליומיים?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
