כשאחותי אנאל שלחה לי את ההודעה "הי, רוצה לצאת איתי לנופש?", מיד העליתי בדמיוני שוטטות בלתי נגמרת שלה ושלי ברחבי יעד כלשהו בניסיון לחזור למקום שהיינו אמורות להיות בו. כי ברור ששוב, כהרגלנו בטיולים משותפים, נלך לאיבוד.
הטראומה העיקרית של שתינו מבילוי משותף שכזה נובעת מאירוע שהתרחש אי אז כשהיינו צעירות יותר וקצת פחות מודעות לחסרונותינו. כמה שבועות לפני חתונת אחותנו הנוספת החלטנו לנסוע לתל־אביב, לקנות בדים לתפירת מטפחת מעוצבת שהייתה אז באופנה.
חנינו באחד מרחובות העיר וצעדנו לכיוון נחלת בנימין, שמחות ועליזות, מפטפטות ללא הרף. עצרנו בכמה חנויות ובבית קפה, עברנו בעוד כמה חנויות, וקיימנו גם עצירת רגיעה על איזה ספסל תועה.
וכשסיימנו סוף־סוף את הקניות וחזרנו למכונית, גילינו שהיא לא שם.
בעצם, אם נדייק בפרטי הסיפור, אנחנו אלו שלא היינו שם. כלומר, לא היה לנו מושג איפה חנינו ואיך לחזור אל המכונית.
האימה נמשכה יותר משעתיים, והיו מעורבים בה הבעלים שלנו, ההורים שלי וההורים של רזיאל, חלק ניכר מקהילת חוות־גלעד (שנאלצתי לגייס למען שמירה על ילדיי עד שאצליח להאיר לעצמי את הדרך בחזרה הביתה), כל בעלי מגרשי החניה התל־אביביים ולו הקטנים שבהם, הצוות הטכני של "פנגו" ואפילו משטרת ישראל.
חיפשנו אחר הרכב המסכן שכנראה חנה בבטחה, בלי שהיה מודע כלל לעובדת היותו מבוקש.
בסופו של דבר, בזכות אבא של רזיאל, המכונית נמצאה בדיוק היכן שהשארנו אותה. לזכותה של אנאל ייאמר שהיא דווקא זכרה את שם הרחוב שחנינו בו, אבל מרגע שהתחלנו לחפש לא חשבנו שתינו שזהו מידע חשוב, כי הכיוון נראה לנו מופרך לחלוטין.
וכך, לאחר שהיא פנתה והציעה לצאת לנופש, ומכיוון שחוויות חיי לצידה לרוב מתחילות במקום הנכון אבל לכו תדעו היכן הן ייגמרו, באופן טבעי תשובתי הייתה "כן" נלהב.
אחרי כמה רגעים, בזכות גיסי התכליתי והמהיר, כבר התהווה היעד המפתה: קפריסין. נרשמה התעלמות מוחלטת מהעובדה שאנחנו לא דוברות מילה בשפה המקומית, ובואו נאמר שהאנגלית שלה ושלי יחד יכולות להפיק בסך הכול "גרנדמייזר" במבטא שהמצאנו בעצמנו.
למזלנו, בשנים האחרונות התחבבתי על הבריות. וכך, כשדבר חיפושיי אחר חופשה מפנקת עם כמה שפחות שיטוטים באיבוד כלשהו הגיע לחברים טובים, הם העבירו לחברים אחרים והם לנוספים. לבסוף זכינו ומלון "היער הסודי" החליט ברוב חסדיו וטובותיו לארח אותנו לכמה ימים מספקים בהחלט, שבהם מלבד התוכן המוצע במלון אין כל צורך לזוז לשום מקום.
נכנענו כך
העניין הוא שבכל בילוי עם האחים שלי, וספציפית עם אחותי הגדולה אנאל, המאפיין העיקרי הוא שאין לי כל ציפייה.
לא ממנה, לא מהטיול ובעיקר לא מעצמי.
אפשר לומר שכאשר אני נמצאת איתה, זהו אחד המרחבים היחידים שבהם אני לא מתאמצת בכלל ולא מנסה להסתיר את חסרונותיי וחולשותיי. וזה אולי נשמע מפתיע, אבל יש לי חולשות. וכשאני בחברת אנאל החולשות הופכות לתופעה גנטית ייחודית ומאוד קשה להתעלמות.
לכן כשתכננו את הטיול, לשתינו הייתה ציפייה ספציפית אחת שהכול נשען עליה: להיכנע.
להיכנע לזה שאנחנו צפויות לאבד את מפתח החדר, לזה שלא יהיה לנו בכלל מושג איך מגיעים לחדר, לספק שינקר בנו אם זמן ארוחת הבוקר כבר נגמר או בכלל עוד לא התחיל, לכתמים על החולצה, למריחות אודם על השיניים ובכללי לכל מציאות של מחסור בקלאס והתהוות של אסון מתבקש.
כמובן, כל זה לא נאמר בקול. מדובר במעין חוזה סודי בינה לביני. לכולם מסביב סיפרתי שאני הולכת ליחצן את המלון, שאעלה תמונות מדי יום, שאפתח בלוג משגשג עם כל המידע המפורט בלי להחסיר את הפרטים האפלים.
אז ארזתי את מיטלטליי וכיאה לבלוגרית אמיתית לא שכחתי את האודם, ודאגתי לכזה שעמיד במים ויוציא אותנו תמיד יפות בתמונות. הבאתי ספר, בעצם שניים, בעצם שלושה, כי באנו לנפוש אז בהכרח באנו להיראות תרבותיות ואסופות. התארגנתי על כובע קש ועל בגדים יפים וקלילים ויצאנו לשדה התעופה, ומיד כשיצאתי מהאוטו לעבר השביל המוביל לטרמינל, רגליי כשלו ומעדתי בתנוחת פינגווין עם ציפורן חודרנית. ובכן, הטיול התחיל.
הייתי בטוחה שמזלנו הרע השתפר כשהשהות בשדה התארכה והתארכה, וכבר ראיתי איך השעות המבורכות בספא של המלון מתפוגגות בלי שניגע בהן, אך לבסוף, לאחר המתנה מפרכת, אכן טסנו. כמו זוג נסיכות מלכותיות הגענו למלון מותשות ומיד ניגשנו לתקוף את ארוחת הערב הבריאה.
מכיוון שראיתי בעצמי בלוגרית חשובה בהתהוות, ויש לציין שזוהיתי בידי לא מעטים מהאנשים בסביבה ואפילו קיבלתי הצעה מאחת המתארחות במלון להעביר הרצאה מעצימה בשעות הפנאי (חני, נשארנו עם טעם של עוד, אם תזמיני אותי שוב אעביר עוד הרצאה בשמחה), השתדלתי לתעד כל פרט ופרט.
זאת תוך כדי ניסיון להגביל לחיק המשפחה את הפדיחות, הנפילות ומריחות האודם (ספוילר, עמיד במים לא אומר עמיד בספא. אל תשאלו איך אני יודעת). הדבר היה לא פשוט, ובחלק מהמקרים עוצמת הפדיחות שייצרנו לא אפשרה להסתיר את היותנו שלומיאליות כל כך.
אסכם את החוויה הבלתי נשכחת מהחופשה הזו בכך שעם כל הפוזות, הפילטרים, הפאסון, הגלאם ושאר המילים שפירושן בעברית הוא "מאולץ", לפעמים אין דבר נעים מרגיע וממלא יותר מפשוט להיות אני.
ואין מתנה גדולה מהיכולת להיות כזו, עם אחותי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
