מדי שנה אני מדריך סיור בעיר מולדתי תל־אביב לתלמידי תוכנית התואר השני במחשבת ישראל, במסלול חסידות, במכללת הרצוג. בסיור, ששמו "תל אביב, עיר התורה והחסידות", ולומדים בו על תולדותיה של תל־אביב התורנית והחסידית, מראשית הקמת השכונות החדשות מצפון ליפו בסוף המאה התשע־עשרה ועד ימינו אלה ממש; מן הדרום בגבול יפו תל־אביב, ועד השכונות הצפוניות שמעבר לירקון. הסיור מסתיים בבית העלמין נחלת־יצחק, שבו טמונים במקובץ, בחלקות הסמוכות לשער הכניסה, מאות אדמו"רים וגדולי חסידיהם שחיו בעיר.
בשיחת הסיכום של היום ובדפי המשוב, מציינים המסיירים לרוב את פליאתם על החידוש שנתחדש להם ושינה את תפיסת עולמם על אודות העיר העברית הראשונה. עד אז סבורים היו שתל־אביב היא "עיר ללא הפסקה", המתייחדת בהיותה חילונית וליברלית למהדרין, ואף מתהדרת בדמיונה לסדום (על דימויי תל־אביב לסדום בתרבות הישראלית החדישה יש להרחיב בהזדמנות אחרת). מה לעיר שכזאת עם תורה וחסידות? ואולם אחרי יום סיור בין בתי כנסת, שטיבלך, בתי אדמו"רים, ישיבות, תלמודי תורה ושאר אתרים – חלקם שקקו חיים בעבר ונעזבו, וחלקם פועלים עד היום – תמונת תל־אביב שלהם משתנה לחלוטין. תגובות כאלה קיבלתי גם ממורי דרך ומדריכי טיולים ותיקים ומוסמכים, שלא ידעו כמעט דבר על "תל אביב של מעלה", למרות התמחותם בהדרכת סיורים ובתולדות ארץ ישראל.
אכן, אין ספק שמזה עשרות שנים קיימת תנועת הגירה של דתיים מתל־אביב, בשלבים שונים ומסיבות שונות. בני־ברק משכה אליה ציבור חרדי, ועם השנים נמשכו בעקבות קהילותיהם גם הרבנים והאדמו"רים אל הערים החרדיות. בד בבד, ערי הלוויין והיישובים ביהודה ושומרון משכו אליהם את הציבור הדתי־לאומי. רבים היגרו מהעיר היקרה למגורים ביישוב כדי לשפר את תנאי הדיור, כפי שמתבקש גם מגודלן של המשפחות הדתיות. אחרים היגרו מסיבות אידיאולוגיות, אם כדי לגור בסביבת הדומים להם מבחינת השקפה ואורחות חיים, אם כדי ליישב את ארץ ישראל. ואולם תנועת ההגירה הזאת לא חיסלה את ההתיישבות הדתית ואפילו החרדית בתל־אביב, ולפיכך אין עדיין שום הצדקה לחשוב עליה כעל עיר מחולנת לחלוטין.
השכן של הרבי מצ'ורטקוב
מה, אם כן, גרם להעלמתם של הדתיים והדת מתיאור דמותה של תל־אביב? שלוש סיעות חברו יחד, מבלי לתכנן זאת מראש, כדי ליצור את הדימוי החילוני, הליברלי ואפילו האנטי־דתי של העיר. הסיעה החרדית ביקשה לעודד את התקבצותם של חרדים בערי הקודש ובני־ברק בראשן, ומשום כך הציגה את תל־אביב כעיר החטאים, כמעט סדום. הסיעה החילונית מבקשת להיבנות מהדימוי ה"סדומי" של העיר, אם לצרכים פוליטיים אם לצרכים תיירותיים. בקרב מדריכי טיולים ידועה תל־אביב יותר כגיי פרנדלי מאשר כחסידיק פרנדלי, ומצעד הגאווה המתקיים בה מפורסם הרבה יותר מההקפות השניות ברחבי העיר – אף כי לא ברור היכן יש יותר משתתפים. רשימת הברים הפעילים בה עד סמוך לזריחה מתאימה לדימוי ה"עיר ללא הפסקה" יותר מרשימת בתי הכנסת הפועלים ברחבי העיר מעלות השחר והלאה.
הסיעה השלישית היא דווקא סיעה שמבקשת לקדם את היהדות והתורה בתל־אביב, אך מבלי משים גורמת גם היא לעיצוב התודעה ה"סדומית". אלו הם ארגוני קירוב ותשובה, כוללים וישיבות וגרעינים תורניים, שמבקשים לתקוע יתד בתל־אביב כדי לכבוש את השממה הרוחנית. מתוך כוונה טובה לחזק, גם הם מפיצים דימוי מוטעה כאילו עד להופעתם ובלעדיהם לא הייתה בתל־אביב פיסת יהדות לרפואה.
מלאכת ניפוץ המיתוס או האתוס החילוני התל־אביבי אינה קלה. כך לדוגמה, כאשר מסיירים ב"עיר הלבנה", מרכז תל־אביב של פעם, נתקלים מדי כמה עשרות מטרים בלוח הצמוד לאחד הבתים, ובו אנו קוראים שבבית זה התגורר משורר או יוצר פלוני, שהבית שימש את אחד מארגוני המחתרת טרם קום המדינה, או נבנה עבור אזרח פלוני על ידי האדריכל פלמוני על פי אסכולת אדריכלות מסוימת. לעולם לא תמצאו שלט המלמדנו שבבית הזה התגורר במשך עשרות שנים אדמו"ר שהיו לו מאות חסידים, שהבית הסמוך היה מקום לתורה ולתפילה וכדומה. ברחוב אחד העם התגוררו בבניין אחד המשורר שאול טשרניחובסקי והאדמו"ר מצ'ורטקוב. השלט בשערי הבית מספר רק על אחד מהם, נחשו מי.
לא פחות מוורשה וקרקוב
והנה זיכתה אותנו בימים אלה ד"ר מיכל גלטר בכלי רב־עוצמה להנכחת התורה והחסידות בתל־אביב. ספרה "שטריימל בדיזנגוף" מבוסס על עבודת דוקטורט, והוא מפורט וממוסמך, מוקפד ומדויק. הספר מתמקד בשנים 1940–1965, שהן שנות הפריחה המשמעותיות של העיר כולה ושל הקהילות הדתיות בתוכה. גלטר מתמקדת בקהילות החסידיות בתקופה זו, אך דרך הילוכה מפגישה אותנו גם עם הישיבות, בתי הכנסת, חיי התרבות והדת, הפוליטיקה הדתית, הרבנים והמועצה הדתית. לצד ההתמקדות בעשרים־וחמש שנות דור היא מציעה גם מידע רב המסביר מאין באת – מתחילת ימיה של העיר, ולאן אתה הולך – עד סמוך לזמננו.
כך נפרסת לה יריעה שלמה של עיר חסידית חיה ותוססת, לא פחות מוורשה וקרקוב שלפני השואה, שעליהן מתרפקים כותבי הזיכרונות החסידיים והתורניים. אלו מציגים את המרחב המזרח־אירופי תוך התעלמות מהעולם החילוני התוסס שהיה קיים בערים אלו – ממש תמונת מראה לסיקור המחלן של תל־אביב. גלטר מונה את מספרן של החסידויות, השטיבלך והאדמו"רים בתל־אביב, ובהסתמכה על אטלס החסידות המפורט של החוקר הפולני מרצין וודז'ינסקי, היא מראה שמספרם אינו נופל ואף עולה על כל עיר גדולה במזרח אירופה מאז ראשית החסידות ועד מלחמת העולם השנייה.
אחת הסכנות האורבות לפתחם של חוקרי החסידות והדתיות בדורות קודמים היא הנטייה האנכרוניסטית לנתח את החברה בעבר על פי דמותה כיום. החלוקה הדיכוטומית־יחסית המקובלת בימינו בין חילונים, חרדים וחסידות, דתיים־לאומיים, לא הייתה קיימת כלל בשנים שבהן עוסק הספר. אמנם המחברת מציינת את נוכחותם של אנשי הפועל המזרחי או ציונים שאינם חובשי כיפה בסביבתם של האדמו"רים ובשטיבלך החסידיים, אבל לעניות דעתי היה מקום להדגיש יותר את הקרבה עד כדי טשטוש בקהילות הללו. למען האמת, בתל־אביב של אז לא היו כמעט חרדים מן הסוג המוכר כיום. "חברת הלומדים", כהגדרתו של ד"ר מנחם פרידמן, הייתה קיימת באופן מסוים ביישוב הישן, בעיקר בירושלים. החסידים התל־אביביים בתקופת היישוב וראשית המדינה היו אנשי תורה ועבודה, רובם הגדול לא לבשו מדים שחורים, לא חבשו כובעים שחורים בימות החול, ורק מיעוטם חבשו שטריימל בשבת.
גם החילונים, ברובם הגדול, חיו את מורשת בית אבא והגיעו לבית הכנסת ולסביבת התרבות המסורתית לעיתים מזומנות – בימי זיכרון ובימים הנוראים, בקונצרטי חזנות ובמסיבות "עונג שבת". ברדיוס של קילומטר־שניים מבית ילדותי בצפון תל־אביב, המכונה כיום הצפון הישן, פעלו עשרות בתי כנסת, מהם של הפועל המזרחי, מהם שטיבלך של גור ושאר חסידויות, ורובם נטולי שם וייחוס. קשה היה להבחין הבחנה משמעותית באופיו של קהל המתפללים בבתי הכנסת השונים; הוריהם של חברי הכיתה שלי בבית הספר הממ"ד ושל בני ובנות השבט שלי בבני־עקיבא התפללו כאן או כאן. לא אחד ולא שניים מחניכי סניף בני־עקיבא תל־אביב־צפון בשנות השישים והשבעים התפללו בשבתות ובחגים באחד השטיבלך של גור בשכונתנו.
בעלז באחד העם
כפי שגלטר כותבת בפתח הספר, הדת והדתיים הועלמו לא רק במישור ההנצחה הפיזית ברחובות העיר, אלא גם בספרות המחקר שנכתבה עליה. המחברת מלמדת זכות על ההיסטוריונים והחוקרים וטוענת שההתעלמות אינה מכוונת אלא נובעת מנקודת עיוורון; הכותבים לא היו מודעים ובדרך כלל לא הכירו את הממד הזה של העיר, זאת אף שמראשית ימיה הונהגו בה אורחות חיים של שמירת שבת בפרהסיה, ולחברה ולתרבות הדתית היה בה מעמד ומשקל משמעותי. איני רוצה לקטרג ולטעון שההתעלמות הייתה מודעת, מגמתית ומכוונת, אם כי לפעמים זהו אכן המצב, בוודאי בזמננו. בין כך ובין כך לוקה ספרות התיעוד, ההדרכה וההסברה על תל־אביב בחסר חמור בתחום הזה, ויש לקוות שהספר החדש יתרום תרומה של ממש לתיקון התמונה המעוותת.
חשיבותו של הספר אינה רק בעובדות ובפרטים ההיסטוריים. בעיניי, עיקר חשיבותו היא בכך שהוא מכחיש את התפיסה הכוזבת על אודות הקרע ההכרחי בין דתיים לחילוניים, בין ליברלים לשמרנים. מתברר שבתל־אביב יכלו לחיות, וחיים עד היום, בשלום ובנחת, חרדים, דתיים־לאומיים וחילונים גמורים. מן הראוי היה לצלם את פניהם המופתעות של המסיירים הפונים מרחוב שיינקין ה"בוהמייני" לרחוב אחד העם, ומגלים במרחק פסיעות אחדות את ביתה של חסידות בעלז, פוגשים את ילדי החדר עטורי הפיאות משחקים בחצר, מבלי להיות מוטרדים כלל מן השכנות החילונית המובהקת, כשם שהשכנים החילונים אינם רואים בהם מטרד מסוכן לשלומם ולחופשיותם. תלמידיי הירושלמים מכירים לאחרונה מן התקשורת רק את המריבות הקולניות והמתוקשרות סביב ישיבת מעלה אליהו, ודומני שהם מהווים מדגם מייצג של התפיסה הרווחת בחברה הישראלית – למעט התל־אביבים שיודעים מה המציאות האמיתית ברחובה של עיר, בימות החול, בשבתות ובחגים.
לא צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה או נאיבי כדי להאמין שאפשר לכונן בארץ חברה אזרחית בעלת אתוס משותף, גיוון רב ומחלוקות משמעותיות, מתוך כבוד הדדי, סובלנות ואפילו אהבה ואחווה. די להכיר קצת לעומק את ההיסטוריה התל־אביבית כדי להאמין שהדבר אפשרי, והוא בהישג ידינו אם רק נרצה בכך. קריאת הספר החדש של ד"ר גלטר עשויה לתרום תרומה משמעותית לחיזוק האמונה הזאת.
