החברה הישראלית מצויה בקונפליקט זהות שלעת עתה אינו פתיר: קונפליקט זה נוגע לכל אורח החיים בישראל, ובדגש על המרחב הציבורי.
מבט על נתוני מחקר אותו קיימתי בעשור האחרון, בו השתתפו אלפי אזרחים בגילאים 20-25 מגלה כי 20% בקירוב מבין היהודים בישראל מגדירים את עצמם כ"שומרי מסורת", ועוד כ-23 אחוזים דתיים ברמה כזו או אחרת. משמעות הדברים הינה כי מחצית מהציבור היהודי בישראל רואה בזהות היהודית כמשמעותית בספירה האישית והציבורית. באותו מחקר 18 אחוזים מהמשתתפים הגדירו עצמם כ"אנטי דתיים", והאחרים, 39 אחוזים בקירוב הגדירו עצמם כ"חילוניים".
כיצד ניתן ליישב דמוקרטיה ליברלית במרחב הציבורי עם נתונים שכאלה?
התשובה היא שלא ניתן. הצד בחברה הישראלית המצדד במחאה מתוך הדרישה לדמוקרטיה ליברלית, לא מעוניין בסממני דת ולאום ובמרחב הציבורי, אדרבא – חלק מהציבור הזה ממש מתנגד לסממנים האלו. בעצם, המוחים הדורשים ליברליזם במלוא היקפו לא מתחשבים, ובמידה רבה אפילו מוחקים את מאפייני הזהות של מחצית מהחברה הישראלית – הצד שהוא יותר לאומי – בו המאפיין הקולקטיביסטי חזק יותר מהאינדיבידואליסטי.
בעוד הליברליזם מקדש את האינדיבידואל, קרי הפרט והחירות של הפרט, במדינת לאום – במאפיינים של מדינת ישראל – מתקיים קושי מובנה. כאשר נוקטים במונח "יהודית ודמוקרטית", בשמאל בעצם מתכוונים ל"יהודית וליברלית", וזה ממש לא אותו הדבר. ליברליזם הוא לא דמוקרטיה, הוא ערך משתנה בתוך דמוקרטיה. דמוקרטיה יכולה להיות יותר ליברלית ופחות ליברלית – היא מתקיימת במנעד הזה, שרבים מההוגים במדעי החברה ומדעי המדינה מכירים בו.
מה שבעצם דורשים המוחים אינו דמוקרטיה, הרלוונטית למדינת לאום יהודית. הם דורשים את הקיצון שבמנעד. זו דרישה בלתי מתכנסת, המייצרת מתח שאינו ניתן לפתרון, בטח כאשר כמעט מחצית מתושבי המדינה מתאפיינים בתמיכה מובהקת בסממני דת ולאום.
הדרישה לליברליזם היא בדיוק הדרישה ל"מדינת כל אזרחיה". זו דרישה למרחב ציבורי ניטרלי לחלוטין, הכולל בתוכו את מוסדות המדינה, למשל צה"ל ומשטרת ישראל. הדרישה הזו אינה אפשרית מבחינה פרקטית, אשר כל כן מדינת ישראל הוגדרה מראש כמדינת הלאום של העם היהודי. היא לא הוגדרה כמדינה ליברלית וזה סותר לחלוטין את מגמת המחאה כנגד הרפורמה המשפטית.
בהמשך לכך, גם הטענה ל"דיקטטורה" מסתברת כראייה של "שחור ולבן" במלוא מובן המילה. הרי לדידם, אם אין דמוקרטיה ליברלית אז יש דיקטטורה – וזוהי טענה מופרכת לחלוטין שאין לה שום אחיזה במציאות. מדהים לראות שדווקא הצד שמתהדר בפלורליזם, קרי סובלנות למגוון חברתי עשיר, מביא את המאבק החברתי לפסים כל כך דיכוטומיים, בטח בחברה כל כך מגוונת, ובטח בחברה שאחוז גבוה בה הוא אזרחים מאמינים, ברמת דת משתנה. הדרישה הזו, בטח במצב בו הממשלה היא בעלת גוון דתי-לאומי, היא בבחינת קונפליקט מתעצם שאין לו סוף והוא ימשיך לפלג את החברה הישראלית, בעיקר אל מול ערכי הלאום שלה.
הפרדוקס הוא שדווקא בהקשרים פוליטיים, השמאל יצר את המצב הזה בידיו. מהיום שבו הוחרם בנימין נתניהו, לשמאל בעצם אין שום מרחב תמרון פוליטי להקים ממשלה, אלא עם הצד האמוני. במציאות כזו אין לו שום יכולת לקיים איזון פוליטי מינימלי. מה שהשמאל עושה למדינה הוא פילוג חסר תקדים על רקע דתי ופוליטי, תחת דרישה שהוא בעצמו לא מאפשר את קיומה. זהו ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו – לדרוש ליברליזם מחד, ומנגד לפסול פוליטיקאי שזוכה לרוב, בטח בקרב האזרחים היהודים. המצב הזה לא רק שאינו מקרב לליברליזם, אלא שהוא גם מתרחק מהמושג דמוקרטיה.
למעשה, בכל הקשר שייבחן, מחנה השמאל בחברה הישראלית דורש משהו שאינו אפשרי – לא פוליטית, לא חברתית, וגם לא ערכית. משמעות העניין הוא "תקיעות" חברתית ארוכת טווח, שכן אין שום דבר דמוקרטי שיכול לרצות את המחנה הזה, זולת מחיקת הרוב הפוליטי הלאומי – והשאלה היא מה בין זה ובין ערכים דמוקרטיים והמושג "מדינת לאום"?
