אחרי לילה של התפרעויות תומכי הרפורמה, שבחרו לשתק את מרכז הארץ באמצעות חסימת נתיבי איילון, יצא יו"ר המחנה הממלכתי בקריאה לחידוש ההידברות סביב הרפורמה המשפטית. בנאומו הציע גנץ לחזור באופן מידי לשיחות בבית הנשיא, תוך שהוא מסיר לכאורה את הדרישה להשלים את בחירת חברי הוועדה לבחירת שופטים (דבר שהיה כזכור הרקע לפרישת מפלגתו מהשיחות).
"אני קורא לנתניהו להודיע מיידית על הפסקת החקיקה החד צדדית, להגיע עוד היום לבית הנשיא ולחזור להידברות. אם לא למען הדמוקרטיה, אם לא למען הביטחון, אם לא למען הכלכלה, אז למען שלמות עם ישראל ומניעת שפיכות דמים", קרא גנץ במתק שפתיים. אך למרבה הצער, נדמה שהקריאה להידברות ולהגעה להסכמות איננה כנה.
גנץ, ורבים מאנשי המחנה שאותו הוא לכאורה מייצג, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בוויכוח ציבורי בין שתי עמדות לגיטימיות. הם מתעקשים לצייר את העימות סביב הרפורמה כמלחמת בני אור בבני חושך. כאשר גנץ הציג את שני המחנות הניצים הוא הציג את מחנה מתנגדי הרפורמה כ"מחאה חשובה, שרובה המוחלט מורכבת מאוהבי הארץ הזו, מכל גווני החברה הישראלית, שרוצים להשמיע את קולם. בייחוד בימים האלו". ואילו את הצד השני לעימות הציג גנץ כ"שלטון דורסני וקיצוני. שלטון שחלקים ממנו, מבקשים לנצל את הכוח הפוליטי שלהם כדי לשנות את כללי המשחק ואופייה של מדינת ישראל. שלטון שקורץ לאלימות ולא מגנה אותה".
גנץ, כך מתברר לא רואה לנגד עיניו שני מחנות שטובת עם ישראל ומדינת ישראל עומדים לנגד עיניהם, אלא בני אור מחד ובני חושך מאידך. הוא איננו מוכן להכיר בכך שגם תומכי הרפורמה היא קבוצה "שרובה המוחלט מורכבת מאוהבי הארץ הזו, מכל גווני החברה הישראלית". ולכן, קשה להאמין שאת המשפט "חובה על כולנו להימנע מאלימות ולזכור, שיש גם כאלו שחושבים אחרת", אמר גנץ בכנות.
מתק השפתיים של יו"ר המחנה הממלכתי, והקריאה העקבית לאחדות ולהידברות, הם אסטרטגיה מוצלחת, יש לציין. הסקרים מוכיחים בעקביות שהציבור אוהב לשמוע את המסרים הללו, ומתגמל את מי שדבק בהם כביכול בתמיכה הולכת וגדלה. אך למרבה הצער זו אסטרטגיה חלולה שאין מאחוריה הכרה אמיתית בחשיבותה של האחדות ובלגיטימיות של כלל חלקי החברה הישראלית. מי שרואה בצד שעומד מולו "קבוצה דורסנית ואלימה" הוא לא אדם שמוכן ופתוח להידברות כנה. כל מטרתו היא להכניע את הצד שכנגד, גם אם על האמצעים יכולה להיות מחלוקת. מי שרוצה הידברות צריך קודם כל להכיר בלגיטימיות של עצם הוויכוח. ללא הכרה שכזו אין שום טעם לחזור לשיחות עקרות בבית הנשיא.
