״אני בהלם", אמר לי ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז משה דיין באוניברסיטת תל־אביב, כאשר שמע על חטיפתה של תלמידתו אליזבת צורקוב, בבגדד. "דיברנו בפעם האחרונה לפני כמה חודשים. זה לא הביקור הראשון שלה בבגדד", מעיר זיידל. "היא שכרה דירה בעיר והסתובבה בכל מקום בלי פחד. אמרתי לה שלא מקובל בעיראק שאישה מסתובבת לבדה. מיליון פעמים אמרתי לה דיר באלאק, תיזהרי. זה לא עניין אותה. היא נסעה לעבוד על הדוקטורט שלה, שעוסק בתנועה השיעית של מוקתדא א־סאדר. הייתה כולה בעניין הזה". עד כמה שזכור לי, מוסיף זיידל אחרי שתיקה מהורהרת, היא בת יחידה.
צורקוב לא הסתירה את היותה יהודייה או אזרחית ישראל. היא הסתובבה בסוריה ובעיראק, ראיינה בשטח אנשים מהמיליציות הכי מסוכנות ופראיות, ויצאה בלי פגע. אבל הפעם זה סיפור אחר. "כתאב חיזבאללה היא המיליציה הכי מסוכנת וכוחנית בעיראק כיום", אומר זיידל. "זו הממשלה העיראקית בפועל. איש אינו יכול להגיד לה מה לעשות, גם לא ראש הממשלה״.
מי כן יכול, אני שואלת. ובכלל, למי מקשיבים בגדודי חיזבאללה, לראש ממשלת עיראק או למשמרות המהפכה? זיידל נאנח. מי שעומד בראש כתאב חיזבאללה היום הוא פסק אל־מוחמדאווי, שהחליף את מהדי אל־מוהנדס, שחוסל בשדה התעופה של בגדד עם מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני. את סולימאני החליף אסמאעיל קאאני, שכפוף לעלי שמחאני, מזכיר המועצה לביטחון לאומי של איראן, שכפוף למנהיג העליון חמינאי. זו ההיררכיה. שאלה גדולה היא אם צורקוב נמצאת עדיין בבגדד, בידי כתאב חיזבאללה, או תחת משמרות המהפכה באיראן.כבעלת דרכון רוסי, אחד הבודדים שיכול לסייע בשחרורה של צורקוב הוא לא אחר מוולדימיר פוטין, אני מעירה. זיידל מסכים, ומוסיף את שמותיהן של שתי נשים חזקות שיש להן דיבור בבגדד. אלין רומנובסקי, שגרירת ארה"ב בעיראק, ונציגת האו"ם ג׳נין פלסכארט, שמהלכת קסם על העיראקים.
