“מישהו ימות" היה שמו של מאמר מפורסם של יאיר לפיד, אז פובליציסט צמרת בעיתון ידיעות אחרונות. הימים היו ימי ההפגנות הגדולות נגד הגירוש מגוש קטיף. לפיד שימש אז, כמו היום, פרזנטור של ה"מרכז" הישראלי (ה"מרכז" הוא אחד השמות שבני האליטה הישראלית אוהבים לכנות בו את עצמם. הוא מדויק בדיוק כמו "השמאל" או "מחנה השלום", השם עצמו לא משנה כי החבורה הכוחנית הזאת יכולה להחליט לקרוא לעצמה איך שהיא רוצה).
מטרת הטור הייתה לתקוף את חסימת הכבישים, נשקם החדש של הימנים שמחו נגד הגירוש, ולהכתים, כמובן, את המפגינים כחסרי אחריות, בלתי מוסריים, עבריינים וכו'. מערכת המשפט כבר הייתה מגויסת ממילא במאת האחוזים למלחמה במפגינים אויבי מעמד האדונים ולא נזקקה לחיזוק, אבל התקשורת הממוסדת, בדיוק כמו מערכת המשפט, שירתה אז, כמו היום, את האליטה וממילא התגייסה אף היא בכל כוחה למען אותה מטרה: דה לגיטימציה של היריב הפוליטי, שהיה אז כמו היום – הימין והדתיים.
"מישהו הולך למות. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא ימות", כתב יאיר לפיד של 2005 בסגנון הדיבור הגמלוני שהפך אותו לכותב כה פופולרי לפני שני עשורים. "האמבולנס שלו יתקע, הלב שלו יקרוס, העובר שלה ייוולד מת, אחד הצמיגים הבוערים יפוצץ את מיכל הדלק שלו והוא יישרף חיים, לתפארת מדינת ישראל".
הטור המשיך לתאר את הסכנות שבחסימת הכבישים כדי להגיע למסקנה, שסומנה מראש בכל הטורים של הכותב ושל העיתון בו כתב: הימנים (דתיים, מתנחלים) מסוכנים למדינה ויש לעצור אותם בכל מחיר. בחצי השנה האחרונה, לנוכח השתוללות חסימות הכבישים המקוממת של מעמד האדונים במחאה על תבוסתם בבחירות, הטור הזה צף מתהומות הנשיה ומסתובב ברחבי המרשתת. מטרת המפיצים היא כמובן לעמת את לפיד ותומכיו עם המוסר הכפול והצביעות המוסרית שלהם, כשהם עצמם במסגרת מחאת השמנת המפונקת שלהם שקמה על כלום ושום דבר, נוקטים בצעדים חמורים בהרבה מאלו שנקטו לפני עשרים שנה מתנגדי הגירוש, שמחו נגד עוול מוסרי חסר תקדים של גירוש רבבת מתיישבים מבתיהם והקמת מדינת טרור חמושה ברצועת עזה, במקום בו שכנו יישוביהם הפורחים.
האם זה עבד? האם מישהו קרא את הטור ואמר "רגע, זה באמת לא ישר" וחזר בו מתמיכתו במחאת המפונקים? אולי. אשרי המאמין. אני נזכרתי בטור של לפיד דווקא בגלל הדאגה המעושה בכותרת שלו "מישהו ימות". מעושה, כי לפיד לא באמת חשש שמישהו ימות (ואכן אף אחד לא מת, אפילו לא נפצע), הוא חשש רק, כאז כן עתה, מאבדן כח פוליטי לטובת המחנה היריב.
אצלי הדהדה הדאגה המזויפת שלו דווקא בגלל שלהרגשתי האישית בחסימות הכבישים הנוכחיות, מישהו, או נכון יותר משהו, אכן מת. משהו נשבר. וכמו שלפיד כתב, הרבה אנשים אולי לא מבינים או יודעים זאת, אבל משהו מת. בגללם. הם גרמו לו למות. הם מתחו את החבל טיפה יותר מדי והוא נקרע. ספק אם ניתן יהיה לתקן מה שקלקלה התפרצות היצרים של המעמד השליט בתגובה להפסד שלו בבחירות בשנת 2023.
משך שנות דור דאגה האליטה, דרך אמצעי התקשורת שלה/שלנו (אנחנו שילמנו עליהם, היא כתבה והופיעה בהם) להשליט את המשוואה לפיה הימין כולו, ככלל, כמחנה, כמהות, אחראי באופן ישיר לתופעות הקיצוניות ביותר המתחוללות בשמו ולמעשה זהה איתן לחלוטין. "תג מחיר", "נוער גבעות", "טרור יהודי", "אלימות המתנחלים", אינספור מילים וביטויים המציאה התקשורת הישראלית בשירות אדוניה ממחנה ה"מרכז-שמאל" כדי להכתים בהם ציבור שלם, יקר ונאמן, בעוונות אחדים מבניו.
צר לי לומר אבל מלאכתם הצליחה מעבר למשוער והיום, המחנה שלהם כולו, ה"שמאל", ה"מרכז", המחנה ה"נאור", תקראו לזה איך שתרצו – מוכתם כולו בעוונות החוליגנים חוסמי הכבישים באיילון. היום קשה לנו לשמוע טייס כסוף שיער בדימוס בלי לחשוב על התמיכה שלו באלימות נגד אזרחים. היום אנחנו לא יכולים לשמוע על "כלכלן בכיר" בלי לחשוב על התמיכה האקטיבית שלו בפגיעה בכלכלתה של ישראל שנעשתה בריש גלי תחת מטריית "בלפור" או "קפלן" או איך שאדוני הארץ קוראים היום לזרוע הצבאית שלהם.
היום אנחנו לא יכולים לראות בכיר במשטרה או בצה"ל בלי לזכור שהוא היה שותף, גלוי או סמוי, במרד נגד הממשלה שלנו ונגד המדינה שלנו. שהוא תמך, או לכל היותר עמד מנגד, בשעה שה"שמאל" איים שלא יהיו מבצעים צבאיים נגד אירן, כלומר איים מפורשות בפגיעה ישירה בביטחון ילדינו, כל עוד הימין שולט בממשלה. משהו בתוכנו, בינינו כחברים בחברה הישראלית, מת. חוסמי הכבישים בקפלן הרגו אותו.
