הסנטורית האמריקנית אליזבת וורן הרבתה לספר על מוצאה הילידי. כאשר קיבלה מינוי אקדמי בהרווארד, התגאתה האוניברסיטה בקידומה של "אישה צבעונית". הנשיא טראמפ לעג לטענותיה של וורן, והבטיח לתרום מיליון דולר אם תוכיח שהיא אכן ממוצא כזה. בתגובה ערכה וורן בדיקה גנטית, ואז פרסמה את התוצאות: שיעור הדם האינדיאני שבעורקיה הוא בין 1/64 ל־1/1024. טראמפ כינה אותה "פוקהונטס".
וורן אינה יחידה: אמריקנים רבים ניסו בשנים האחרונות לאתר איזה אב קדמון שחור, אינדיאני או לטיני. מדוע? אולי משום שזה השתלם להם מאוד. מדיניות האפליה המתקנת העניקה העדפה ברורה לבני מיעוטים. התוצאה הברורה הייתה אפליית לבנים, ועוד יותר מזה – אפליה כנגד יוצאי מזרח אסיה, שנוטים להצטיין בלימודים. מחקר גילה שאם תלמיד שחור ותלמיד ממוצא אסייתי יקבלו ציון מסוים, לשחור יהיה סיכוי גבוה פי תשעה להתקבל ללימודי רפואה בארצות הברית. אך העידן הזה כנראה נגמר. בסוף השבוע שעבר בית המשפט העליון של ארצות הברית הדהים את אמריקה ופסק שאסור לאוניברסיטאות להתחשב בגזע לעניין קבלת סטודנטים.
מבחינה ערכית, השאלה העומדת לדיון היא איך מגדירים גזענות. בית המשפט בחר בהגדרה הפשוטה והישרה: אסור לשפוט אדם לפי גזעו. הוא דחה את ההגדרה הנֵעורה (woke), שמתייחסת לגזענות במסגרת חשיבה ניאו־מרקסיסטית של מלחמת מעמדות: אסור להעדיף את המעמד המדכא, אך חייבים להעדיף את המעמד המדוכא; "ודל כן תהדר בריבו". התפיסה הפרוגרסיבית הזו מכתיבה הרבה מעבר לאפליה המתקנת. היא מוחקת את הגאווה הפטריוטית, ומתארת את תולדות האומה כהיסטוריה של דיכוי מתמשך. היא מעוותת את מערכת הרווחה, מסלפת את החינוך ומרעילה את היחסים בין המגזרים ובין המינים.
מה החלופה שאנו מציעים? פחות מטרידה אותנו בישראל השאלה המסוימת של האפליה המתקנת; חשובה ממנה השאלה הבסיסית בנוגע לטבע האדם והחברה. אם בני אדם לא מוגדרים על ידי מלחמת מעמדות, אם הם אינם מתחלקים למדכאים ולמדוכאים – אז מה כן? חלק מהימין האמריקני חושב שהתשובה היא אינדיבידואליזם מוחלט. כל אדם עומד בפני עצמו ונמדד בפני עצמו. אך אינדיבידואליזם קיצוני כזה סותר את המסורת היהודית שלנו, שמדגישה מאוד את המשפחה והקהילה; ונדמה לי שהוא סותר גם את המציאות. שום אדם לא חי בבועה, וכל אדם שייך לכמה מעגלי זהות, שמעניקים לחייו טעם ומשמעות.
אני מאמין שצריך להמיר את מונחי המעמדות במושגים של שבטים. ספר במדבר כולו מעודד את המבנה השבטי של עם ישראל. כשנקרא השבת בפרשת השבוע על מִפקד בני ישראל, נגלה שהם אינם נמנים כיחידים, אלא כמשפחות וכשבטים. הכותרת של פרשת השבוע הבאה מלמדת אותנו שהשבטים הללו הם "מטות", כלומר: ענפים. וזו הנקודה שצריך להדגיש: מעגלי הזהות שלנו אינם מעמדות, שנלחמים זה בזה, אלא שבטים, שצומחים משורש משותף. "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין הגדיר גם את הערבים כשבט, ובכך טשטש את השורש הלאומי הזה. שכנינו הערבים הם אזרחים שווי זכויות, אך שכנינו היהודים הם אחים.
את התודעה הזו חייבים להטמיע, והאחריות לזה מוטלת בראש ובראשונה עלינו, אנשי הימין. גם משום שאנחנו עכשיו בשלטון, וגם משום שהגישה הזו היא חלק מהותי מהשקפתנו. אם חלק מאנשי השמאל מתארים את החברה הישראלית כזירת מאבק בין בני אור ובני חושך, אפשר להצטער על כך, אך אי אפשר להתפלא: מאז מרקס, כך הם רגילים לראות את העולם. אך כשאנשי ימין מתארים את מאבקנו לתיקון מערכת המשפט כמלחמת המוחלשים כנגד האליטות, זה אפילו לא הצד השני של המטבע המרקסיסטי, אלא אותו צד עצמו. אחרי שבריונים השתוללו ושרפו צמיגים מול ביתו של יריב לוין, הגעתי למפגן התמיכה בו. שמחתי לשמוע דברי חיזוק; הזדהיתי כשהתומכים שאלו את עשרות השוטרים: "איפה הייתם הבוקר?"; אך סלדתי כאשר בשוליים השמיעו בקולי קולות שיר שנאה ולגלוג לשמאלנים.
המאבק סביב הרפורמה מתדלק את היצר הרע של השנאה הקבוצתית. כשתוקפים אותנו בלי ברקסים, כל נים בגוף זועק לתקוף בחזרה, ולפעמים באמת נחוץ להגיב. אך אסור שמרוב שבטים לא נראה את העץ. אני חוזר ומשנן לעצמי בחודשים הללו: צריך לתקן ומותר להתווכח, אבל המטרה שלנו אינה לנצח אליטה עוינת, אלא לתקן את המדינה. זמן רב מדי זכתה התפיסה של מלחמת מעמדות לאפליה מתקנת מִשל עצמה בעולם הרוח; הגיע הזמן לזנוח אותה לטובת האמת של זהותנו המשותפת.
