ג'יין גרמה לי לשאול את עצמי איזו מין אמא אני רוצה להיות

הירוק בעיירת צ'ורליווד ירוק מאוד. ירוק זוהר כזה, שאינו זקוק לשום פילטר כדי שיתפעלו ממנו. אלמלא הגיעה ג'סי ליישוב המדברי הקטן שלנו, לא הייתי זוכה להכיר את הירוק הזה לעולם. סביר להניח שגם לא הייתי מוצאת את עצמי בתוך טירה אנגלית אדומת לבנים, מעבירה לילה בחדרים ויקטוריאניים ושותה בבוקר קפה עם אמא שלה, ג'יין.

הכול התחיל מפנטזיה שלא חשבנו שתתממש. ג'סי, שאומצה בגיל צעיר וגדלה כל חייה באזורים הכפריים שבפרוורי לונדון, רצתה שנראה היכן גדלה. ויום אחד מצאנו את עצמנו שם בבית הוריה, שש חברות טובות, צוללות אל מחוזות הילדות שלה במעין טיול שורשים לא מתוכנן.

אבל לא על סוסי הפרא של צ'ורליווד אני רוצה לספר. וגם לא על היאכטה ששטנו בה והפאבים המקומיים הקסומים. אני רוצה לדבר איתכם על אישה בת 70 שנכנסה לי לתוך הלב.

איך שהגענו לביתה והתמקמנו בחדרים, חיכו לנו שם מיטות עם מצעים מתוחים, מגבות נקיות, כפכפי בית חד־פעמיים ועוגת שקדים אנגלית שהטעם שלה לא יוצא לי מהפה. ג'יין חיבקה אותנו בחום עם התלתלים הזהובים שלה, והמשפט הראשון שאמרה לנו היה "אני רוצה שבחופשה הזאת תשכחו מכל מה שמטריד אתכן".

במשך חמישה ימים היא ובעלה בוב הסיעו אותנו לכל מקום. כשחזרנו קיבלה את פנינו במגש עם כוסות משקה. היא רצתה לשמוע על כל מה שעשינו, וכל משפט שני שלה היה מלא התלהבות, עם הרבה "פביולס" במבטא בריטי כבד. והיא בישלה לנו, ואפתה לנו, ונתנה לנו להתאפר בחדר שלה. בחיים לא ראיתי רוחב לב כזה. בחיים לא טיפלו בי ככה.

הסיפור של ג'יין וג'סי הוא לא סיפור רגיל. הוא סיפור על אישה שלא היו לה ילדים ואימצה תינוקת. הוא סיפור על אישה שזמן קצר לאחר מכן גילתה שהיא בהיריון עם ילד ביולוגי. הוא סיפור על שני אחים שגדלו זה לצד זה עם כל הרגשות הטעונים שיכולים להיות. "בתור ילדה שנאתי ימי הולדת", סיפרה לנו ג'סי, "כל שנה אמא שלי הייתה מכינה לי עוגה, וכל פעם הייתי מחרבת לה את היומולדת. פעם אחת היא באה עם עוגה מהממת בצורת דולפין ומעכתי לה אותה מול הפרצוף".

זה סיפור על ילדה שבגיל 14 יצאה מהבית והלכה לחפש את עצמה, וחזרה רק לקראת גיל 20. זה סיפור על אמא שבמשך כל אותן שנים לא ויתרה עליה ("נקטתי בשיטת 'אהבה קשוחה'", הסבירה לי ג'יין) ובסוף הן חזרו להיות יחד, האמא והבת הכי קרובות שיש. ובעיקר, זה סיפור על אישה שמסוגלת לשמוח שמחה אמיתית בהנאות של אחרים, עם אפס שיפוטיות ואפס ביקורת על בחירות של אחרים. כמה נעים לפגוש מדי פעם נשים כאלו, שלא מנסות לחנך אף אחד.

בערב שבת, כאשר ישבנו יחד לארוחה חגיגית עם הנכדים שלה, ראיתי איך היא תופסת את הכיסא הקטן בשולחן הילדים ומשוחחת איתם כל הערב. הסתכלתי על האישה האדירה הזאת ואמרתי לעצמי – זו הסבתא שאני רוצה להיות. סבתא שהילדים הם חלק מהחוויה שלה, והם לא מפריעים לה בשום צורה. על פי ג'יין ילדים הם לא מטרד. הם לא לקחו להורים שלהם אוויר, הם מילאו להם את החיים באוויר. "הפכתי להיות הסבתא שלא הייתה לי", אמרה לי ג'יין, "ואני משתדלת להתייחס לאנשים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אליי".

אחת לכמה זמן את נופלת על מישהי כמו ג'יין. דמות שמגיעה משום מקום וגורמת לך לחשוב איזה מין מבוגר את רוצה להיות. ג'יין גרמה לי לשאול את עצמי איזו מין אמא אני רוצה להיות. איזו מין סבתא אני רוצה להיות. איזו מין חמות אני רוצה להיות. והיא נתנה לנו את המתנה הכי גדולה שאמהות עייפות צריכות – למשך חמישה ימים היא לקחה מאיתנו את כל הדאגות. היא בישלה לנו ודיברה איתנו אל תוך הלילה, והיא נתנה לנו פרופורציות ותקווה שבסוף, איכשהו, הדברים מסתדרים. ג'יין גרמה לי להבין שכל ילד עובר בעולם את המסע שלו, לכל נפש בעולם הזה יש את הצרכים שלה, ולפעמים כל מה שצריך זה פשוט לא להפריע.

20 שנה אני מקפיצה ילדים לחוגים ולמרפאות, לחברים ולהצגות, ופתאום, בגיל 40, מישהי שלא הכרתי מקפיצה אותי לכל מקום. ולרגע יכולתי להיות שוב ילדת פינוקים כזאת, שחוזרת הביתה ומחכה לה על השולחן עוגה עסיסית, סלמון טרי שיצא מהתנור ואישה עם תלתלים זהובים שלמדה בדרכים הקשות ביותר מהי אהבה.

האהבה של ג'יין ניצחה בסוף. כשאהיה גדולה אני רוצה לאהוב כמו ג'יין.