בימים האחרונים אני חושב לא מעט על התיכון שבו למדתי. זה לא מפתיע שנזכרתי בו פתאום, בהתחשב בעובדה שבשבועיים האחרונים אני כל היום וכל הלילה חושב ומדבר ומתראיין וקורא פוסטים על "המדרשיה" התיכון שבו בכרקה, החבר האהוב שלי למד. בשבועיים האחרונים, מאז שהסרט שלנו יצא לעולם, כולם מדברים כל הזמן על בית הספר של בכר. אבל די, זהו, חלאס, הגיע הזמן לדבר קצת גם על בית הספר שלי.
בשנת אלפיים, כשהייתי בכיתה ז', התחלתי ללמוד בבית הספר הימלפרב בשכונת בית וגן בירושלים. המבנה של בית הספר היה גדול ומפלסי ומפותל, מבחוץ הוא נראה כמו רצף משונה של קוביות בטון מחוספסות, ומבפנים הוא היה מלא בנערים מזיעים עם ציציות רשת ופצעי בגרות לחים. בבקרים היינו מניחים תפילין ומתפללים, בשיעורים היינו יושבים ומקשיבים ומתחצפים ומתכתבים בינינו עם פתקים, ובהפסקות היינו רצים, אחוזי טירוף, למגרשי הכדורסל, וזורקים כדורים כתומים לסלים חלודים. עכשיו כשאני כותב את זה, החיים בבית הספר נשמעים קצת עצובים. אבל האמת היא שהיה לי טוב שם. אהבתי את הימלפרב, אהבתי את הכיתה שלי, אהבתי את החברים שלי, ואהבתי גם את המורים.
למחנך שלי בכיתה י' קראו הרב שלומי דנינו. הוא היה איש רזה וגבוה ומצחיק ורגיש וחכם, ואני אהבתי אותו נורא, אם אני לא טועה, היום הוא המנהל של הימלפרב, ובצדק, הוא איש כל כך מרגש. אני זוכר את עצמי הולך לצידו באיזה טיול שנתי, ומציק לו, אני זוכר את הצחוק שהיה לו בעיניים, את האהבה שהוא הרעיף עליי כשהצקתי לו. הוא לא התרגש מזה שאני תלמיד נודניק. להפך, הוא הבין שמתחת לנודניק הזה יש ילד שרוצה לתת ולקבל אהבה. והייתה בו איזו נינוחות טבעית כזאת, לא שיפוטית. קשה להסביר את זה במילים. אבל אני יודע שהנינוחות הזאת שהוא הרעיף עליי, כשהייתי נער קטן, זורמת לי עדיין בעורקים.
את המורה שלי לספרות, תמי ערמוני, אהבתי יותר מדי. היו לה תלתלים שחורים, ועיניים כחולות עמוקות, ונמשים כאלה שובבים. והיה לה קול רגוע וטוב. היא הייתה מקריאה לנו שירים יפים בכיתה, ואני לא הצלחתי לשאת את כל הטוב הזה. פעם אחר פעם הייתי מפריע לה בשיעורים, כדי לגרום לה להוציא אותי מהכיתה. לא יכולתי עוד להסתנוור מאור השמש. וכשהיא הייתה מוציאה אותי, הייתי יוצא מהכיתה ומתיישב על הרצפה ליד הדלת עם דמעות בעיניים. ולפעמים היא הייתה נותנת לנו מטלות כתיבה כאלה, ואני הייתי מתייחס אליהן ברצינות תהומית, והייתי מנסה לגרום לה לראות אותי, דרך הטקסטים שכתבתי. וזה כל מה שסופר צריך כדי להפוך לסופר, אתם מבינים. סופר צריך לרצות שמישהו יקרא את הטקסטים שלו ויאהב אותו. ובמילים אחרות, שם, בכיתה של המורה תמי, הפכתי לסופר, ומאז ועד היום, כל מילה שכתבתי, בכל ספר שפרסמתי, הייתה מיועדת גם אליה. זאת האמת.
והמנהל של הימלפרב, בימים שבהם למדתי שם, היה הרב ירמי. גם אותו אהבתי נורא. אני עדיין אוהב אותו מאוד. אני זוכר את הנאומים שלו בבית המדרש, אני זוכר את התביעה הפשוטה והמהדהדת שלו, שנהיה בני אדם. אני זוכר שהוא ביקש מאיתנו לזכור את המנקים של בית הספר, להרים לכלוכים מהרצפה, להגיד בוקר טוב לנהג, להביא פרחים לאמא ביום שישי. הוא רצה שנהיה מענטשים. זה מה שהיה לו חשוב. וכמה שזה מרגש. ככה זה מרגש.
אני זוכר את המורה צביש. ככה קראו לו! הוא היה מורה למתמטיקה, אבל בשיעורים שלו המתמטיקה הייתה רק אמצעי כדי לדבר על החיים. הוא דיבר איתנו, דרך הפרבולות והשברים, על אהבה וכאב, על חמלה ותקווה, על זיכרונות ילדות ועל געגועים. היו לו עיניים טובות, ומשקפיים גדולים, וקול צרוד ורך כזה. בתיכון הייתי טוב במתמטיקה, הייתי אמור להיות בחמש יחידות, אבל צביש היה המורה של ארבע יחידות, אז ירדתי הקבצה, כדי לשבת מול האיש הטוב הזה, שהעניק לי רגעים צלולים של חסד, אי אז בימי העלומים.
אבל יותר מכולם, יותר מכולם בבית הספר, יותר מכולם בעולם, אהבתי את המחנך שלי בכיתה י"ב יובל ריבלין. כל מילה שאני אכתוב כאן לא תספיק לתאר מה שהאיש הטוב הזה העניק לי. הוא היה מורה עדין ושפיצי וחכם, והיה לו מבט כזה שובב שהוא היה שולף לפעמים. הוא לימד אותי להיות אדם ביקורתי, הוא לימד אותי איך ניתן לשרוד בעולם מפורק שאין בו אמת אחת, הוא לימד אותי אהבת תורה, ואהבת אדם. הוא ראה אותי. הוא הבין אותי יותר מכולם. הוא הראשון שזיהה שמתחת לכל הרעש הזה שאני עושה כל הזמן, יש ילד קטן ובודד, שרוצה להיות כמו כולם.
והיה לנו קשר כזה מיוחד ועמוק. סיפרתי לו דברים שהתביישתי לספר לעצמי. סיפרתי לו שאני מקנא בחברים שלי, שיש להם בית נורמלי, עם אבא ואמא ומלא אחים. סיפרתי לו שהנערה שאני מאוהב בה כבר לא אוהבת אותי. סיפרתי לו שאמא שלי מנקה בתים לפעמים אחרי העבודה. סיפרתי לו שאני כבר לא מאמין בא־לוהים. ויובל הקשיב לי והבין אותי. הוא היה שם בשבילי, בתקופה הכי חשופה ופגיעה שהייתי בה. ואת האנרגיה הטובה הזו, שהוא העניק לי בנדיבות, לפני עשרים שנה, אני עדיין מרגיש בלב, בכל רגע בחיים.
היה היה בית ספר בירושלים, עם מורים שאהבתי בכל ליבי. אני לא זוכר שום דבר ממה שהם לימדו אותי. אבל אני זוכר מי הם היו. ואני אסיר תודה על הזכות שניתנה לי, לגדול שם, כנגדם, במתק ימי הנעורים.
