המתקוטטים היו עסוקים בריב הפנימי, ואיש לא הבחין בחורבן המתקרב

חומות העיר נבקעו, אבל איש לא שמע. כי איך אפשר לשמוע שהחומות נפרצות בשעה שהמון אדם מתאסף וחוסם את הרחוב הראשי של העיר. הסיבה: כעס על השלטון. כבר זמן רב רוחש הכעס מצד אלה שאינם שולטים, אבל כשאחד הממונים על הסדר הציבורי נשא אמש נאום בכיכר המרכזית והודיע שהשליטים הדיחו אותו, פרצה שוב המהומה.

היו שם כמה עשרות אנשים בלבד, אבל הולכי הרכיל המקצועיים דאגו לנפח את המספר, ובבתים עברה השמועה – אלפי אנשים חוסמים את הרחוב ליד השוק. האנשים שאמונים על ביטחון תושבי העיר לא עשו כל מה שבידם כדי לפזר את החסימות. מפקדיהם אינם ממעריצי השלטון, והם פעלו בהתאם.

כך קרה שבלילות הבאים הופרעה מנוחת תושבי העיר על בסיס קבוע, בלי שיהיה מי שיעצור את ההידרדרות. פעם זה היה על חוק חדש שהתברר שהשלטון עומד להעביר, פעם תסכול מעצם העובדה שאין להם חלק בשלטון. רעש השופרות היה מחריש אוזניים, והקריאות הקצובות הדהדו בין הבתים הצפופים.

קברניטי האויב לא האמינו למזלם הטוב. כשתכננו את המצור היה דבר אחד שהפריע להם: איך נצליח להכין את כל מה שצריך לקראת הפריצה לעיר בלי שהתושבים ישימו לב להכנות. מומחים צבאיים שברו את הראש בשאלה כיצד תתאפשר הפריצה לעיר בהפתעה. הרי ברגע שהאבן הראשונה בחומה תיפול, יבין כל העם שבתוכה שצריך למקד את כל הכוח בהגנה, להפסיק את המריבות הפנימיות ולהתאחד למען המטרה המשותפת. אבל איש לא שמע, כי לשלטון היה חשוב להעביר חוק מיוחד שיאפשר לאחד מהמקורבים לשלוט באחת מהמשרות בממלכה. במקום להתעסק בדברים חשובים כמו להגן על העיר מאויבים המעוניינים להשמיד להרוג ולאבד, השלטון המשיך להתעסק במינוי מקורבים.

גם יוקר המחיה המאמיר בעיר פחות עניין את השלטון, כי היה לו דחוף לבצר את שלטונו מפני המוחים ברחובות שהלכו והתרבו. האויב חיכך את ידיו בהנאה. יום אחרי יום הוא התקדם בהכנות הפריצה לעיר. חומת המגן שסביבה הלכה ונמכה, הלכה ונעלמה, ותושבי העיר כמו הוכו בעיוורון. מעטים מאוד התהלכו ברחובות, מנסים להשמיע קול של פשרה ומתינות בין הצדדים הניצים, אבל קולם לא נשמע. בימים של שנאה תהומית בין איש לרעהו ובין איש לאחיו אין מקום לדיבורים על הסכמות רחבות.

בשלב מסוים היה נדמה שיש סיכוי להידברות. אחד המנהיגים הצליח להושיב סביב השולחן בביתו שבעיר העליונה את מנהיגי הצדדים. מודיעין האויב הראה סימני מצוקה ושידר למפקדה שמחוץ לעיר – אם הם יגיעו לפשרה, הלך עלינו. כל האנרגיות יופנו אז כלפינו, כדאי לשקול אולי נסיגה טקטית. מפקד כוחות האויב נחר בבוז כשהגיעה אליו אגרת האזהרה. מדובר ביהודים, גם עוד אלפיים שנה הם ימשיכו לריב ביניהם על שטויות ויתעלמו מהסכנה האמיתית. אין מה לדאוג, לא יצא כלום מניסיונות הפשרה האלה. תמשיכו להבקיע את החומה, בעוד שבוע אנחנו שורפים את המקדש.

הוא כמובן צדק. מי שישבו להידברות נפוצו לכל עבר בלחץ ההמון המוסת, שרק רצה להמשיך להבעיר את הרחובות. האויב המשיך לחפור בלילות ולנוח בימים, נהנה מהשאון והקקופוניה התמידית שרחשה בעיר, ובהגיע שעת השי"ן החלו החיילים להישפך מהחומה ההרוסה לתוך רחובות העיר. הם ציפו למאבק ולמלחמה אבל גילו בכל פינה קבוצות של יהודים צועקים, מתווכחים ורבים בינם לבין עצמם.

בשלב מסוים נראו היהודים כל כך שקועים במלחמה בינם לבין עצמם שמפקדי האויב היו בטוחים שמדובר בהסחה ומארב. "מה שקורה פה לא הגיוני", כתב אחד מהם באיגרת למפקד המבצע, שעדיין חנה בשדה החרוש מחוץ לעיר. "מאוד הגיוני, תמשיכו למקדש, איש לא יפריע לכם", ענה המפקד קצרות וגיחך לעצמו.

כשהלפיד הראשון הושלך לתוך בית המקדש, עצרו לרגע חלק מהיהודים המתגודדים ברחובות – לשם חסימתם או לצורך השתתפות בקטטות בין תומכי השלטון למתנגדיו. יכול להיות שמישהו ראה אש אוחזת בבית המקדש? אבל אז הגיעה פקודה מצמרת המחאה נגד השלטון להתכנס בעוד רבע שעה באחד מהדוכנים בשוק הגדול, כי בדיוק ברגעים אלה עורך אחד מהשרים קניות לשבת: "נרדוף אותם בכל מקום, איש בל ייעדר". בתוך כמה דקות התמקדה תשומת הלב של תושבי העיר בהפגנה נגד אותו שר, ואיש לא שם לב שעוד ועוד לפידים מושלכים לתוך המקדש.

היו כאלה שאף שמחו על האור הכתום והבוהק שמאיר באופן לא רגיל את העיר: "שכולם יראו איך אנחנו מוחים כלפי השלטון, לא תהיה פה דיקטטורה ולא הפיכה משטרית!", צעק אחד מראשי המחאה.

באותו הרגע הושלך הס. "מה זו המילה שאמרת עכשיו, 'דיקטטורה'? באיזו שפה היא, יוונית?"; "מה זה בכלל 'הפיכה משטרית'? אלה לא מונחים של סוף ימי בית שני", מלמלו האנשים סביב דוכן הירקות. "האמת", אמר המוחה בקול נמוך, "אין לי מושג מאיפה הבאתי את המילה הזו. אני מרגיש כאילו אחזה בי רוח נבואה, ומילים יוצאות ממני בלי שאדע את משמעותן".

הוא החל לרעוד, ומונחים סתומים החלו לנבוע מפיו: "בואו נחסום את איילון, נעביר את צמצום עילת ההסתברות בכל מחיר, 126 אלף מפגינים בקפלן, באף מקום בעולם אין הרכב כזה של ועדה למינוי שופטים!". ובעוד המילה שופטים יוצאת מפיו, נפל מת על אבני הרחוב.

האנשים הביטו בו המומים ושקטים, ובשקט שנפל לפתע על העיר המפולגת נשמעו להבות האש המכלות את בית המקדש. בעיניהם של היהודים החלו לבעור אימה ופחד, והם ביקשו להתאחד איש אל אחיו אל מול האויב. כרגיל, זה היה רגע אחד מאוחר מדי.