לפני כמה שנים יצא לי להשתתף בדינר של מליארדרים ישראלים, שתרמו לטובת איזו עמותה. אני הייתי על תקן מישהו שאמור, בסוף, לאסוף ולסכם את האירוע במילים, ולצורך כך התלבשתי במיטב מחלצותי והלכתי לי לאחד ממבני הציבור הפזורים פה ושם בירושלים. מדי פעם עצר איזה רכב שרד לפני הכניסה, הוריד חליפות ושמלות ערב והמשיך בדרכו. לא ידעתי מי הם כל האנשים (עדיין אינני יודע), אבל אפשר היה ממש לראות מי מקרב האנשים עשיר יותר. היה איזה רטט מוזר סביבו, כאילו הוא מעוות בצורה כלשהי את המרחב.
הוא – העשיר – לא עיוות את המרחב, כמובן. הוא עיוות את היחס החברתי אליו. אנשים היו מוקצנים יותר לידו – חברותיים יותר, או נעלמים יותר. אנשים סרו מדרכו מבלי לשים לב, אפילו. משהו בכובד של המרחב השתנה. זה היה קורה לי – עדיין קורה, אני מניח, בצורה מסוימת – גם ליד אנשים מפורסמים, נניח, או ליד אנשים שאנחנו מעריכים במיוחד. מעין רטט קל כזה במרחב, שנעלם אחרי זמן מה.
בשבועות האחרונים אני רואה את "ששה אפסים", הסדרה החדשה של "כאן". נויה אורן כתבה, ניר ברגמן ביים. זו סדרה דרמטית־קומית (לא מספיק מצחיקה, לא מספיק דרמטית, אבל נגיע לזה) על ששה אנשים שזכו בלוטו, הם ובני זוגם. אנשים שמתחילים בצורה די סטריאוטיפית – זוג הקיבוצניק, זוג צעירים מירוחם, בעל בית קפה תל אביבי ומתכנת עם בעיות חברתיות. ששה זוכים בסך הכל, שהכסף הגדול שהגיע משנה באיזושהי צורה את החיים שלהם ואת מערכות היחסים שלהם.
אבל זו לא סדרה על כסף, כלומר לא סדרה שעוסקת בהכנסה או בהוצאה של כסף – לא כמו "יורשים" הזכורה לטוב, שהתעסקה בין היתר בהצצה הסקרנית הזו ל"איך חיים העשירים באמת", לא כמו המעברונים החטופים האלה ב"סלינג סאנסט" של פרארי, גוצ'י ודירות יוקרה במיליוני דולרים, וגם לא סרטון אינסטגרם על טיסה במחלקה ראשונה. לא, זו סדרה על הצורה בה האירוע הדרמטי של זכייה בלוטו – כלומר, המון כסף בבת אחת – משנה את מארג החיים. את מערכות היחסים, את הצורה בה אדם תופס את עצמו ואת אופק האפשרויות שלו. זו סדרה על זהות, על הערכה עצמית, על ייסורי מצפון ועל חבות למשפחה – בקיצור, זו סדרה לא על הכסף עצמו, אלא על הצורה בה הוא (וגם העדרו) משנה אותנו ואת האנשים סביבנו.
יצא לי לדבר לאחרונה עם חבר עצמאי שחודש יולי פנוי אצלו. דיברנו על זה שהרבה פעמים מצב הרוח שלו כעצמאי משתנה לפי ההזמנות וסכומי הכסף שהוא הכניס לאחרונה. אם היה יום מוצלח, הוא שמח. אם היה יום בלי הרבה הזמנות, הוא עצוב. זה לא משנה שבממוצע השנתי הכל בסדר – משהו במצב הרוח שלו, וגם בהכרה העצמית שלו ובזהות המקצועית שלו, תלויים באיזושהי צורה בהכנסה היומית. מדי פעם הוא צריך (וגם אני, כעצמאי) את אותו רגע שאומר "רגע, אבל זה רק כסף. זה משמעותי, כמובן, אבל לא צריך להפוך אותו לחזות הכל".
כזכור, זו דרמה קומית, אבל היא לא באמת דרמה ולא באמת קומית. היא לא באמת קומית במובן הזה שהיא לא מצחיקה, יותר מעלה חיוך או קרינג'ית לפרקים, והיא לא באמת דרמה במובן זה שהטון של הבימוי, ואפילו חלק מהאירועים הדרמטיים שעוברים על הדמויות, לא מספיק דרמטיים (וגם לא מוצגים ככאלה) כדי להיות רק דרמה. גם המסגרת של הסדנה, ש'"אורזת" את הסיפורים האלה לטובת עלילה אחת, משדרת דרמה קומית.
במובן מסוים, זו הדרך הנכונה, אולי הנכונה ביותר, לכתוב סדרה מהסוג הזה. כלומר עיסוק שתופס את המשמעות של הכסף במארג החברתי, ועדיין לא עושה ממנו – או מהזכייה – יותר ממה שהוא. מעין עין מחויכת, או משועשעת, ששפוכה מעל כל הדמויות הקצת־מוקצנות והמאבקים הקטנים-גדולים שלהם. הדרמה או הפוזה שתופסת זכייה בלוטו מקבלת בבת אחת גם את הנופך הדרמטי, אבל גם את הפרופורציות הראויות.
