אחת התוצאות של סערת הרפורמה המשפטית היא האינפלציה של קבוצות שיח, הידברות וניסיונות לגיבוש מתווי פשרה. יוזמיהן מבקשים להציע נתיב ליציאה מהמשבר שמדינת ישראל נקלעה אליו. ההבנה המשותפת של כל משתתפיהן היא שזו אזעקת אמת: המשבר הלאומי אמיתי, וחריג בממדיו ובחומרתו. ראשיתו ברצף מערכות הבחירות החוזרות ונשנות, והמשכו בסערה הפוליטית העזה בחודשים האחרונים.
על אף הניסיונות הרבים, חלקם בדרגים הבכירים ביותר, אף אחת מהיוזמות לא צלחה. גם השיחות בבית הנשיא, שהיו מי שתלו בהן תקוות, התפוצצו. לכאורה לא נותר עכשיו לשוחרי הפשרה אלא לספוק כפיים בייאוש. אבל הנה צצה יוזמה טרייה וחדשנית, שמספקת זיק של תקווה, עד כדי הקדשת כל הטור הזה להצגתה.
עד כה עסקו כמעט כל יוזמות הפשרה בתוכן – כלומר, בשאלה מה ההסדרים החוקתיים שהחלק הארי של החברה הישראלית יכול להסכים עליהם כמצע לחיים משותפים וכמנגנון לקבלת ההכרעות הלאומיות. בבסיס היוזמה החדשה עומד הרעיון שהבעיה איננה התוכן, אלא הפרוצדורה: אין בישראל מחסור ברעיונות טובים, וכל שחסר הוא מנגנון מתאים, שיאפשר הגעה להסכמות רחבות וגם לקבלת הכרעות שיזכו ללגיטימציה נרחבת. לצורך כך מציעים חברי הקבוצה מודל שנוסה כבר במדינות רבות בעולם: בחירת אספה מכוננת.
הכוונה היא לגוף דמוקרטי שלא יהיה חלק מהמנגנון הפוליטי הרגיל, ולא יעסוק כלל בניהול ענייני המדינה. תפקידו יהיה אחד ויחיד: גיבוש חוקה לישראל.
בראש הקבוצה שמובילה את הרעיון ניצבת פרופ' נטע ברק־קורן, מומחית למשפט חוקתי מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לצידה עומדים הרבנית ד״ר תרצה קלמן, פרופ׳ חנה לרנר, ד״ר יהודה מימרן, הפעילה החברתית גדיר האני, הרב יוסף קמינר ופרופ׳ משה הלברטל.
בחודשים האחרונים השקיעו השבעה בתהליך למידה מעמיק, שמטרתו לנסות לגבש נוסחה שתתבסס על הניסיון הרחב שנצבר בעולם בנושאים חוקתיים, אך תיקח בחשבון גם מאפיינים ייחודיים לישראל. לצורך כך נפגשו חברי הקבוצה עם מומחים בנושא מרחבי העולם, ולמדו לעומק אירועי כתיבת חוקה – החל בכינונה של חוקת ארצות הברית בשלהי המאה ה־18 ועד לשנים האחרונות ממש, בניסיון להבין מה הביא להצלחה בחלק מהמקרים ולכישלון המיזם החוקתי במקומות אחרים.
בבסיס היוזמה עומדת ההבנה שמהלך חוקתי הוא דרמטי, ושכדי לבצע אותו על הצד הטוב ביותר נדרשת השקעת משאבים. הכנסת היא המוסד הייצוגי הבכיר ביותר של הריבון, שהוא העם; דא עקא, היא מחזיקה בסמכויות רבות, ועל סדר יומה נמצא ניהול כל ענייני המדינה. בנוסף, מתוקף שיטת המשטר הפרלמנטרית, היא פועלת תמיד במתווה של קואליציה ואופוזיציה. החלוקה הזאת חיונית כדי לאפשר את קיומו של שלטון יציב, אך מקשה על כל ניסיון להגעה להסכמות רחבות בסוגיות מהותיות.
מנגד, גם הניסיונות שנערכו לאורך השנים לגבש הצעות חוקה בארגונים התנדבותיים ובמועצות ציבוריות למיניהן כשלו כולם. הסיבות לכך מגוונות, אך אחת החשובות שבהן היא היעדר הייצוגיות. הגופים הללו מעולם לא ייצגו באופן מלא את כלל אזרחי המדינה. מרביתם היו אליטיסטיים במהותם, וגם אם נעשה ניסיון לגוון את הרכבם, קבוצות שלמות באוכלוסייה לא היו מיוצגות בהם.
גיבוש חוקה דמוקרטית מצריך התנהלות דמוקרטית, ולכן כדי לגבש את הצעת החוקה יידרשו אזרחי מדינת ישראל לבחור אספה מכוננת, גוף ייצוגי שיקבל את המנדט שלו מהעם כולו.
כבר במגילת העצמאות נקבע שחוקת המדינה תיקבע באספה מכוננת. לוח הזמנים שנקבע במגילה התברר כבלתי ישים. לאחר שהאספה נבחרה, היא החליטה להימנע ממימוש תפקידה והפכה את עצמה לפרלמנט: הכנסת הראשונה. אולם עצם העיקרון של גיבוש חוקה באמצעות גרסאות שונות של אספה מכוננת מקובל במדינות רבות – החל בוועידת פילדלפיה, שחוקת ארה"ב גובשה בה, ועד לשנים האחרונות ממש.
הכנסת אומנם לא תהיה הגוף שיגבש בפועל את החוקה, אולם היא לחלוטין לא יוצאת מהתמונה. מי שתקים את האספה המכוננת ותקבע את הכללים לפעולתה בחוק מיוחד תהיה הכנסת.
מובילי היוזמה לא הסתפקו בקביעה הזו, וגיבשו הצעה מפורטת שתניח בסיס לתהליך החקיקה של החוק שיתניע את כינון האספה. לפי ההצעה, האספה המכוננת תמנה מאה חברים. שליש מהם ייבחרו על ידי סיעות הכנסת הנוכחית באופן יחסי לגודלן כיום. שני שלישים ייבחרו בבחירות ארציות ויחסיות, הדומות לבחירות לכנסת, אך בהבדל גדול אחד: בניגוד לבחירות לכנסת, שבהן אחוז החסימה הלך ועלה במשך השנים, בבחירות לאספה המכוננת אחוז החסימה יהיה "טבעי" – כלומר, יעמוד על סך הקולות הנדרש כדי לקבל מנדט אחד באספה המכוננת. המטרה בקביעת אחוז חסימה נמוך היא הרצון לאפשר ייצוג למגוון גדול של עמדות ודעות, ולמנוע מצב שבו קבוצות נכבדות באוכלוסייה אינן זוכות לייצוג.
לפי ההצעה, הזמן שייקצב לאספה המכוננת כדי לגבש את המסמך החוקתי יהיה שנתיים, עם אפשרות להארכה של חצי שנה נוספת במידת הצורך. הארכות נוספות יינתנו רק באישור הכנסת, אך היא לא תוכל לפזר את האספה טרם זמנה.
המסמך יוכל להיות חוקה "רזה" או "עבה", לפי החלטתם של חברי האספה. לפי התוכנית, תקופת פעולתה של האספה המכוננת תיפתח בכמה חודשים של מסע בכל רחבי הארץ, במעין "חריש עומק" של החברה הישראלית. במסגרת המסע חברי האספה ייחשפו ישירות ובהרחבה למגוון הקהילות והתפיסות בחברה הישראלית, וילמדו הן על נקודות החיבור והן על השסעים המפלגים אותה. לאחר מכן ייכנסו חברי האספה לתקופה של דיונים פנימיים לפי נהלים שיקבעו לעצמם.
בניגוד למקובל בכנסת, הדיונים לא יהיו פתוחים לקהל הרחב ולא ישודרו בשידור חי, כדי לאפשר דיון כן והגון. הציבור יעודכן על מהלך הדיונים באופן כללי, והפרוטוקולים המלאים ייפתחו לציבור רק בסיום התהליך כולו.
לדברי היוזמים, בשלב הראשון של גיבוש החוקה תחתור האספה להשגת הסכמה רחבה – כלומר, תמיכה של רוב חברי הסיעות שירכיבו את האספה המכוננת בכל הצעה. אם הסכמה כזאת לא תתאפשר, יתקבלו ההחלטות ברוב של שני שלישים, כלומר 67 מתוך מאה חברי האספה. לאחר גיבושה של טיוטה ראשונה היא תפורסם לצורך קבלת הערות הציבור הרחב וחברי הכנסת. בשלב הזה יערכו חברי האספה סיבוב שני ברחבי הארץ, והפעם כדי לשמוע את הערות הציבור ולקבל משוב בלתי אמצעי מקהלים רבים ומגוונים ככל הניתן. בסיום השלב הזה תגובש ההצעה הסופית, והיא תובא למשאל עם. שם היא תידרש לזכות לרוב רגיל של יותר מ־50 אחוזים, ולאחר מכן תובא לאשרור בכנסת.
אנשי הקבוצה העומדת מאחורי היוזמה הציגו אותה בשבועות האחרונים לגורמים בכירים בממשלה ובמפלגות האופוזיציה. לעת־עתה לא הושגה הסכמה על כך, אולם היוזמה גם לא נדחתה על הסף. יתרונה הגדול הוא בכך שאינה כוללת פתרונות "נכונים" לשסעים המדממים החוצים את החברה הישראלית, אלא רק מבקשת ליצור מסגרת טובה להגעה לפתרונות הללו.
כתבנו כאן לא פעם בשנים האחרונות על הצורך באספה מכוננת חדשה שתכתוב לישראל חוקה, אך הדברים נשמעו כמו פנטזיה רחוקה. פרופ' ברק־קורן וחבריה משוכנעים שאין זה חלום רחוק, אלא הצעה מעשית. לדבריהם, זהו מודל שהופעל בהצלחה במתכונת דומה במדינות המערב, כמו אירלנד ושווייץ, ואין סיבה שלא יצליח גם בישראל.
ייתכן אומנם שהמצב בארץ עוד לא קשה מספיק כדי לשכנע את כל חלקי המערכת הפוליטית בנחיצות היוזמה, אך אם נניח למצב להחמיר – אולי יהיה כבר מאוחר מדי לקדם אותה.
