ראשוני המפגינים שגלשו לנתיבי איילון שניות אחרי שניצב עמי אשד סיים את נאום הפרישה שלו היו מאורגנים. המהירות העידה שזו לא הייתה תגובה ספונטנית אלא מהלך מתוכנן, בניסיון לשחזר את מראות ליל פיטורי שר הביטחון גלנט. ההדחה או ההזזה של אשד הרי הוכרזה שבוע קודם לכן, כשהשר בן־גביר בישר על סבב המינויים שיעביר את מפקד מחוז תל־אביב לאגף ההדרכה. ההפגנות לא פרצו אז. אבל מה שהתחיל בניסיון מלאכותי לשחזר את מראות "ליל גלנט" הצליח מעל המצופה, והפך למחאה נרחבת בהשתתפות אלפים שיצאו בהתרעה קצרה. הצהרת אשד הייתה רק הקולב להחרפת המחאה שממילא תוכננה לסוף השבוע הזה.
אחרי פגרה של תחילת קיץ, השבוע הזה היה בסימן חזרתה של המחאה. ראשיה לקחו הימור מחושב: החרפת הפעילות כדי להוכיח שאולי היא התכווצה מעט, אבל לא הצטננה. זה התחיל במצור על נתב"ג, מעשה שאינו פופולרי בשום יום ובוודאי לא בתחילת החופש הגדול, וכשכוחותינו נמצאים בעומק השטח בג'נין. זאת ועוד, עילת הסבירות היא נושא טעון ומעורר מחאה הרבה פחות מגרסת הרפורמה בסוף החורף. אבל בדילמה בין מחאה רחבה ונחמדה ובין מחאה בועטת שתאבד חלק מהשוליים המתונים, המסקנה המעניינת של ראשי המחאה הייתה שדווקא ההצלחה המעשית בשטח מתורגמת לאהדה. המסה מעצימה את הלגיטימציה.
פקודיו של אשד, שפינו את איילון רק אחרי חצות, הוכיחו שאפשר לשמור על הסדר גם בלי למלא את המיון באיכילוב. אבל עדיין מוקדם לשפוט את מורשתו. אין ספק שהיד המכילה שלו שונה מתגובת המשטרה כלפי כל קבוצת מחאה אחרת: אתיופים, חרדים ומתנחלים. המוסר הכפול זועק לשמיים, ועוד יגבה מחיר חברתי כבד. מנגד, אילו היה אשד מפעיל את אותה יד קשה בשיא המחאה, ישראל הייתה עשויה להידרדר למלחמת אחים, ותעיד על כך דווקא עוצמת ההפגנות בליל פרישתו. למרות הפערים בספונטניות ובהיקף המשתתפים ביחס לליל גלנט, האירוע אור ליום חמישי עדיין היה מפתיע. קבוצה קטנה ונחושה, מגובה במנגנון יעיל וכוח ארגון יוצא דופן וגם ברוח גבית תקשורתית, הצליחה לייצר תחושת דחיפות ולהוציא אלפים בכל רחבי הארץ.
אלא שהיה כאן הבדל: ליל גלנט היה שיא המחאה מפני שסימן חציית קו גם עבור רבים בימין. תומכי הממשלה נצפו ברחובות. ראשי רשויות מהליכוד עמדו בראש החץ שדרש לעצור. זו לא הייתה רק ההדחה של שר הביטחון אלא גם נוסח הרפורמה בתחום בחירת השופטים שכבר הייתה על סף קריאה שנייה ושלישית. נתניהו גילה אז שאין לו רוב בכנסת ונאלץ לבלום. השבוע נותר האגף המתון של הימין על הספה בבית, עם הרבה פחות אהדה לחוסמי איילון.
חלק מהמפגינים נחושים להפיל את הממשלה ולא חשוב על מה – על הרפורמה, תיקי נתניהו, הגיוס או יוקר המחיה. אבל כל זה לא היה מצליח לפרוץ את גבולות מאבק בלפור אלמלא הייתה שם קבוצה לא מבוטלת של מפגינים פטריוטים שמשוכנעים שהם מצילים את ישראל מלהפוך לדיקטטורה. הם מפחדים באמת. אפשר לתלות הכול בקמפיין תבהלה תקשורתי, אבל בקואליציה לא ניכר מאמץ לפוגג את החששות. אחרי השגיאה החמורה בהשקת רפורמה דורסת ולא מאוזנת, גם בגל החקיקה החדש התנפצו ההבטחות לגרסה מרוככת: החקיקה לצמצום עילת הסבירות, שאושרה בוועדת החוקה השבוע, תחול גם על ראשי ערים בניגוד להבטחות, ואיננה מבחינה בין החלטות על מדיניוּת להחלטות פוליטיות, ובין מינוי שומרי סף לפיטוריהם. החוק לפירוק לשכת עורכי הדין מקודם אף הוא. אחרי ההבטחה לגנוז את פסקת ההתגברות, נתניהו נתן לחרדים הבטחה אחרת. כשזו ההתנהלות, אין מי שיערוב לכך שלא מדובר בסלמי. גם לאופוזיציה יש אשם תורם בפיצוץ השיחות על שום דבר. ישראל נכנסת לימי בין המצרים כשכולם צודקים בעיני עצמם, ואין מוצא.
המילים "בית וגן" לא הופיעו בכל עשרות ההודעות שהפיץ דובר צה"ל לאורך הפעילות בג'נין, ולא במקרה. גם התואר "מבצע" לא הופיע כמעט בהודעות הרשמיות. בצמרת צה"ל העדיפו לדבר על "פעילות". הקוד הפנימי "בית וגן" הופיע באיגרת של מפקד אוגדת איו"ש תא"ל אבי בלוט, ומשם אומץ באמצעי התקשורת בעידוד חלק מהפוליטיקאים והצמרת המדינית.
מבחינת ההיקף זה אכן היה מהלך נרחב יותר מהפעילות השוטפת. במקום פעילות מבצעית מדי לילה במשך שבועות, בסגנון מבצע שובר גלים, חטיבה שלמה נכנסה לעשות את אותו הדבר במרוכז ובסיוע אווירי. אבל זה לא מבצע שובר שוויון או משנה מציאות. הוא רחוק מחומת מגן, ורחוק אפילו מהסבבים הקצרים מול עזה. אם כבר, היקף העיסוק התקשורתי והמערכתי בפעילות בט"ש פלוס, מעיד עד כמה הידרדר המצב הביטחוני באזור.
בעיה נוספת בהכרזה על תחילתו של מבצע: היא דורשת גם הודעת סיום. אבל הלחימה בג'נין לא מסתיימת וגם לא נעצרת. אין הפסקת אש בתיווך מצרי, אין "שקט ייענה בשקט". צה"ל נכנס לג'נין בשבוע שעבר ויהיה מוכרח לפעול גם בשבוע הבא. אווירת המבצע יצרה ציפיות שאילצו את צה"ל להסביר מדוע המחבלים לא "סופרים גופות": מכיוון שהם ברחו מהמחנה ונמנעים מעימות, או מפני שזו לא הייתה מטרת המבצע מלכתחילה? כשראש הממשלה ושר הביטחון מבטיחים שכולם מסיימים "בכלא או בקבר", המספרים הסופיים עוררו חמיצות מסוימת.
אין מחלוקת שהמבצע נדרש מזמן. טרור הכבישים, מעבדות המטענים, ואפילו הניסיונות, הקיקיוניים בינתיים, לפתח יכולת רקטית, חייבו פעולה נרחבת. ויידרשו עוד כאלו. אבל המיתוג היה יכול להיות צנוע יותר. ג'נין אולי מאיימת להידרדר, אבל היא עדיין לא עזה.
החוק לדחיית הבחירות לרבנות הראשית, שאושר השבוע בכנסת, נולד בגלל תאריך לידה. תחילת המעשה בקזבלנקה, מרוקו, שנת תש״ח. הרב הראשי הקודם שלמה עמאר, רב העיר ירושלים, נולד ללא תיעוד היסטורי מדויק, כמנהג הימים והמקום. בבוא המשפחה לארץ נרשם בתעודת הזהות שלו תאריך כללי: 00.00.1948.
תקנות הביטוח הלאומי מכירות בחסרי תאריך כילידי 1 באפריל לצורך קבלת גמלה, אבל החוק מאפשר למעוניינים בכך להצהיר על תאריך לידה אחר באותה שנה; בדרך כלל אלו אנשים שטוענים לתאריך מוקדם, שמזכה אותם בפרישה מעט מוקדמת. אצל הרב עמאר זה היה הפוך. שבועות לפני מועד תאריך הפרישה שלו, בערב פסח, הוא חתם על תצהיר שטוען שימלאו לו 75 רק בסוף השנה הלועזית, 25 בדצמבר. המשמעות היא שכהונתו כרב העיר ירושלים תתארך בכמה חודשים מעל המצופה, ותסתיים אחרי שייבחר הרב הראשי הבא.
בעבור דרעי, שיחסיו עם הרב עמאר בשנים האחרונות ידעו בעיקר מורדות, זה היה פנצ׳ר לא מתוכנן. את המשבר הפנימי בש״ס בין שני הטוענים למצנפת הראשון לציון – אחיו יהודה דרעי וחברו דוד יוסף – הוא תכנן לפתור באמצעות כיסאו המתפנה של הרב עמאר, בשיטת מינוי־פיצוי. מי שיסכים לוותר ולהסתפק בגלימת רב העיר ירושלים ייבחר בהליך בזק, עוד לפני הבחירות לרב הראשי. אלא שתאריך הלידה המעודכן של הרב עמאר מכתיב מועד אחר לסיום הקדנציה, ולכן נשלף פתרון בצורת מועד אחר גם לבחירות לרבנות.
זה כבר היה מסובך יותר מחתימה על תצהיר במשרד הפנים: הכנסת חוקקה בשלוש קריאות את הארכת כהונתם של הרבנים הראשיים המכהנים, עד לראש חודש ניסן. הנימוק הרשמי הוא הרצון להרחיק בין הבחירות המוניציפליות ובין הבחירות לרבנות, שבהן משתתפים גם ראשי ערים. כשרוצים, מתברר שהחוק גמיש אפילו יותר מכל תאריך לידה.
מטעם הרב עמאר נמסר כי רישום תאריך הלידה נעשה לפי נתונים שמסרו אמו ודודתו. לדברי מקורביו, עיתוי הרישום היה ״בשעה שנשאל על כך״.
