אין שובר לב יותר מאשר מראה של חייל מנחית מכה אחת מתוסכלת אל סלע אקראי. הוא ממקד בה את כל העצב, את כל ההחמצה, את כל הכאב הצורב, על החבר שנפל לו עכשיו מול העיניים בקרב יריות קצר עם מחבל בן עוולה. אין מעורבב יותר מלא לדעת לרגע אם את עכשיו בתפקיד עיתונאית או אמא. זו של הילדים שלך שבחופש, זו של החיילים האלו שאיבדו עכשיו חבר. שבשונה מכל יום אחר, דווקא נענים להצעה להסיע אותם בחזרה אל הבסיס הסמוך.
שעה קודם. י"ז בתמוז, שעת אחר צהריים מוקדמת. התוכנית היא לסיים לעבוד על המחשב ולהגיע מתישהו אל המטבח – לנסות לרקוח שם משהו טעים לסוף הצום. רוגלך אם יהיה לי כוח להשקיע. עוגיות אם פחות. ואז אזעקה, וההודעה הקצובה והמפחידה באפליקציה של פיקוד העורף שמכריזה: "חדירת מחבלים. חדירת מחבלים". וכל שחשוב זה לוודא מהר שכולם בבית, גם זה שיצא החוצה עם חבר כי חופש. ולענות לטלפון המבוהל של זה שבדרך ולומר להם שהכול בסדר. למרות שלא. מהכביש כבר עולים קולות אמבולנסים וסירנות. ומהלב הלחץ עולה אל הגרון. ולהשיב להודעות המודאגות של עוד הרבה קרובים ורחוקים שרוצים לדעת אם הכול בסדר. לענות לכולם שכן, אצלנו בבית בסדר.
אבל אצלנו ביישוב, שהוא הבית הגדול שלנו, התרחש עכשיו עוד רצח לאומני. עוד פרק נורא במלחמה המדממת על הארץ הזו נרשם לנו עכשיו מול העיניים.
חצי דקה ואני בלב האירוע. ושוב הכול מעורבב. והסיור היישובי התנהל למופת, והחיילים הגיעו מיד, אבל השונא הזה בכל זאת הצליח להרוג בנו. וגם הנקודה הזאת עכשיו לצד הכביש, כמו האנדרטה של רזיאל שבח שנמצאת כמה קילומטרים בהמשך, כמו האנדרטה של עידו זולדן שנמצאת כמה קילומטרים לפניה, תהפוך לעוד זיכרון. ובאמת שאנחנו מותשים מזה. מותשים, אבל לא נגמר לנו הכוח.
