אירועי יום רביעי בלילה, כמו בליל הדחת שר הביטחון יואב גלנט, הציפו תחושה של סף מלחמת אחים – של כוחות בציבור שלא ייתנו לרפורמה לעבור גם במחיר של התנגשות אלימה עם השלטון.
לכאורה לא הייתה לתגובה החריפה הזו שום הצדקה הגיונית. המון ניצבים במשטרה כבר הודחו בעבר, ובכמה מקרים אף היה ברור שיש לכך רקע פוליטי. המקרה הבולט ביותר הוא הדחת מפכ"ל המשטרה הרצל שפיר בסוף 1980 בידי שר הפנים והמשטרה דאז, ד"ר יוסף בורג. הבעיה היא שהממשלה הנוכחית סובלת ממשבר אמון חריף מצד חלקי ציבור גדולים, עד כדי דה־לגיטימציה – ואת חוסר האמון הזה היא הרוויחה "ביושר". לכן אי אפשר לשפוט את היחס הנכון למשבר רק לפי נתוניו העובדתיים, שכן הוא גדול בהרבה מסך כל חלקיו.
שלושה גורמים למשבר: הגורם הראשון הוא ההתנהלות האישית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. למיטב הבנתי וזיכרוני, זהו ראש הממשלה היחיד בעולם הדמוקרטי המערבי שלא מוכן להתפטר גם כשהוגש נגדו כתב אישום חמור. החוק אומנם עומד לצידו, ובכל זאת קשה להעלות על הדעת ראש מדינה כלשהו – חוץ מדונלד טראמפ, דוגמה בעייתית כשלעצמה – שהיה נאחז בקרנות המזבח במצב כזה.
לבעיות המתגלות במהלך המשפט עצמו אין שום קשר לכך. הרי אין ויכוח שנתניהו קיבל מארנון מילצ'ן מתנות יקרות ערך במשך שנים. גם אין ויכוח על כך שהוא דן עם ארנון מוזס באפשרות שיטה את "הספינה" של ידיעות אחרונות בעדו, בתמורה לכך שנתניהו ידאג שישראל היום יפריע פחות לאחיזתו של ידיעות בשוק העיתונות. הוויכוח הוא על המשמעות המשפטית של האירועים האלה, לא על עצם קיומם. בוריס ג'ונסון, ובכירים רבים אחרים בעולם המערבי, התפטרו מתפקידיהם בבושת פנים על הרבה פחות מכך.
הגורם השני למשבר הוא העובדה שהממשלה הזאת נשענת על תמיכתם של חוגים שמדיניותם עתידה לשנות את דמותה של ישראל מן היסוד, ואף לסכן את עצם קיומה. הבולטים שבהם הם החרדים, שהתנגדותם ללימודי ליבה וצמיחתם הדמוגרפית המהירה עתידות לדברי כל המומחים לגרום לישראל לקרוס כלכלית. המתנחלים, גורם משמעותי מאוד בממשלה, מתכננים לישראל עתיד של מדינה אחת מן הים לירדן, שיש לה שתי משמעויות אפשריות: או מדינה דו־לאומית, שיימחק בה החזון הציוני לטובת מאבק אינסופי בין שני העמים המרכיבים אותה, או מדינת אפרטהייד, שתשלוט בכוח הזרוע והאפליה על מיליוני פלסטינים.
רבים בישראל לא מוכנים לאף אחת מן האפשרויות האלה. אפשר לטעון שכללי המשחק הדמוקרטי מחייבים את המיעוט לקבל גם את האפשרות שהשלטון מוליך לאבדון, אבל בפועל קשה לצפות להשלמה כזאת. גם הימין לא השלים עם כך בזמן העימות הגדול על הסכמי אוסלו.
הגורם השלישי הוא כמובן ניסוחה של הרפורמה המשפטית המקורית, שמכלול חוקיה והמהירות שבה ביקשו מחולליה להביאם לאישור, יצרו תחושה של ריסוק מבנה המשטר הקיים – ובעיקר ריסוקה של מערכת המשפט. הניסוח המקורי גורם לכך שגם כאשר הממשלה חזרה בה מחלק גדול מהסעיפים היא אינה זוכה לאמון. החשש הוא שהיא רק שינתה את הטקטיקה: במקום רפורמה אחת גדולה, תובא אותה הרפורמה בהרבה צעדים קטנים.
אז מה עושים? אין מנוס אלא לנסות לחזור למשבצת הראשונה, זו שלפני משבר האמון. הטוב ביותר היה אילו הליכוד היה מתנער גם מראשו המושחת וגם מן השותפות עם המפלגות הקיצוניות שמימין לו, שייצור שותפות מחודשת עם המרכז הישראלי, שרק בכוחה היכולת להוביל את ישראל. אבל בהיעדר היתכנות פוליטית, יש לחזור למשבצת הראשונה לכל הפחות בסעיף השלישי: כלומר, לבטל לחלוטין את הרפורמה המשפטית הנוכחית, להקים ועדת מומחים בנוכחות נציגי העמדות המשפטיות השונות, ולגבש הסכמה רחבה לקבלת המלצות הוועדה הזו.
אפשר להבין את התסכול של גורם פוליטי שיש מי שמבקש לכבול את ידי הרוב שנתן בו את אמונו. אבל משבר האמון ברוב הזה הוא כאמור רב־ממדים ומוצדק. אירועי רביעי בלילה, ממש על סף ימי בין המצרים, הוכיחו שאנחנו לא רחוקים מהתנגשות אלימה, שבעקבותיה סכנת אובדן. החורבן הזה, אם חלילה יתרחש, עלול להיות מתסכל הרבה יותר.
