מאז כניסתו לתפקיד נראה ששר האוצר סמוטריץ' עסוק בהנחת טלאי על כל חור שמתגלה בכלכלה הישראלית. מחירי הדלק עולים? הוא מסבסד אותם מתקציב המדינה; התרופות מתייקרות? הוא מקפיא את מחירן בצו מיוחד; מוצרי החלב מתייקרים בגלל נסיבות גלובליות? הוא מסרב לחתום על צו ייקורם. אלא שטבעם של טלאים להתרופף ולחשוף את מה שמתחתיהם. מי שלא פותר בעיות בצורה יסודית ימשיך לתפור טלאים עד סוף הקדנציה, ויתקשה להציג הישגים משמעותיים בסופה.
ההתגוששות האחרונה מתרחשת בשוק החלב. שר האוצר סירב לחתום על עלייה של כ־16% במחיר מוצרי החלב, אף שהדבר נדרש על פי הנוסחאות הקבועות, והגיע להסכם שלפיו מוצרי החלב יתייקרו רק ב־9%. בתגובה לכך, המחלבות, שבכל זאת יודעות דבר או שניים על שורת רווח, מצמצמות בהדרגה את כמויות החלב שהן משווקות, ועל המדפים מורגש מחסור בחלב. אחד המוצרים הבסיסיים בסל הקניות הישראלי הממוצע – חסר. על פי גורמים בענף, המחסור הזה הוא סוג של "שביתה איטלקית". המחלבות לא רוצות לייצר מוצרים במחיר מפוקח, שאינם רווחיים עבורן, ומעדיפות לייצר מוצרים עם רווחיות גבוהה יותר.
בתגובה הטיל שר האוצר פצצה: בהוראת שעה לשלושה חודשים יבוטל המכס הקיים היום בשיעור של 40% על ייבוא חלב גולמי. במשך עשורים ארוכים טענו בענף החלב כי אין היתכנות לוגיסטית וכלכלית לייבוא חלב טרי לישראל, משום שחיי המדף שלו קצרים והשינוע יקר וממושך. לכן, הם טענו, ישראל צריכה לשמור על הייצור המקומי באמצעות מנגנוני תכנון סבוכים ומורכבים. אלא שאם ממילא לא ניתן לייבא חלב לישראל, מדוע יש צורך בהגבלת יבוא בדמות מכס גבוה? ומדוע ענף החלב מצוי כרגע בהיסטריה סביב האפשרות שהמכס הזה יוסר, ולו לתקופה קצרה?
לדברי יבואנים ששוחחנו איתם, הדבר לא רק אפשרי אלא גם כדאי. מחיר החלב הגולמי במדינות כמו פולין, יוון, קפריסין ואיטליה – מדינות מספיק קרובות כך שניתן לייבא מהן בשינוע ימי קצר יחסית – נמוך בעשרות אחוזים ממחירו בישראל. עם מכס טורפני של 40% זה באמת לא היה כדאי כלכלית, אבל בלעדיו זה אפשרי ואפילו רווחי. תוקף חיי המדף של חלב הוא 31 יום, הרבה יותר מהזמן הנדרש כדי להביא אותו באונייה ממדינות קרובות, שהוא כשבוע. יום נוסף יידרש כדי להביא את החלב מהנמל למדפים, ואפשר יהיה ליהנות מחלב בתוקף של 24 יום, ואף בכשרות מהודרת. לפי הערכות, החלב הזה עשוי להימכר במחיר הנמוך עד 20% ממחירו של חלב מקומי כיום. לא מפתיע שראשי ענף החלב מתנגדים כל כך לכל שינוי בתחום: אם מישהו יוכיח שאכן ניתן לייבא חלב ניגר לישראל, והוא אפילו יהיה זול יותר מהחלב המקומי, השיטה כולה עלולה לקרוס.
הקושי לייבא חלב לישראל לא היה מעולם פרקטי או כלכלי, אלא קושי פוליטי. הלובי החקלאי־תעשייתי, בדמות הרפתנים המקומיים והמחלבות הגדולות, לא רצו לפתוח פתח לתחרות מן הנכר. פוליטיקאים שמכירים היטב את הסנטימנט המקומי־ציוני לחקלאות עברית, לא היו מעוניינים להיכנס למסלול התנגשות חזיתית מולם. גם סמוטריץ' שבוי באותו קונספט: איך נוזיל מחירים, אבל בלי להרגיז יותר מדי את החקלאים. התשובה לצערנו היא שאי אפשר. אנשים תמיד יכעסו כשמזיזים להם את הגבינה. השיטה נולדה מלכתחילה כדי להיטיב עם הרפתנים והמחלבות, וביטול של הטבה ותיקה והיסטורית הוא תמיד עניין מורכב. בסופו של דבר הצעד הזה יהיה טוב לכולם, כולל לחקלאים עצמם, שהתחרות תגרום להם להשתפר ולהתייעל.
הקולחוז מוסר ד"ש
יש משהו מתסכל במאבקים החוזרים הללו, בהתגוששויות הבלתי נגמרות סביב עניינים זוטרים כשכל העולם משתנה. התחושה היא כמו מחלוקת בין הקולחוז לסובייט בבלרוס, אי־אז בשנות השבעים. אלה ויכוחים של המאה שעברה, שמזמן חלפו מן העולם. באירופה המאבקים האלה ניטשו ונוצחו לפני עשרים ושלושים שנים. ב־2015 אף התקבלה באיחוד האירופי החלטה שמונעת מחברותיו לקיים תכנון מרכזי של שוק החלב. במשרדי החקלאות האירופיים עוסקים היום בטכנולוגיה חקלאית, בבשר מתורבת ובחלב שמיוצר במעבדה, ואילו אנחנו ממשיכים להתקוטט על מכסות חלב ומחירים מפוקחים, ויורדים לרזולוציות כמו כמה ליטר חלב תפיק כל רפת. שר האוצר מבין את זה. בריאיון שפרסמנו כאן התייחס סמוטריץ' לשוק החלב ואמר ש"בסוף הפתרון, כמו בכל תחום, הוא לבטל או לצמצם מאוד את התכנון ואת הפיקוח ולפתוח את השוק הזה לייבוא חופשי, ובמקביל לעבור למודל של תמיכה ישירה במגדלים עצמם". אמר וטרם ביצע.
המחסור בחלב על המדפים הוא מאפיין קלאסי של מאבק כוחות המתקיים בשוק מתוכנן. שר האוצר מסרב להעלות את מחיר מוצרי החלב בפיקוח, אז המחלבות מעלות את מחירי המוצרים שלא בפיקוח ומצמצמות את הכמויות של המוצרים בפיקוח. במקום לשנות את השיטה שמייצרת אינספור עיוותים מהסוג הזה, סמוטריץ' בוחר לעשות רבע צעד בחצי כוח: לבטל את המכס על ייבוא חלב גולמי, אבל לשלושה חודשים בלבד.
זהו צעד שנראה יותר כמו איתות למחלבות שיעלו את הכמויות "או ש", ופחות ניסיון לפתור את הבעיה משורשה. נראה שהמטרה היא לצלוח את שלושת חודשי הקיץ שבהם החום גורם לפרות לייצר פחות חלב, ואחריהם השיטה תחזור למקומה כך שאף אחד לא יתרגז יותר מדי. כפי שיבואנים הסבירו לנו, ייבוא הוא לא עניין לשלושה חודשים. המאמץ לבנות קווי ייבוא, לייצר את הקשרים הנכונים ולגבש מערכי כשרות, משתלם רק אם מדובר בתהליך לטווח ארוך. אם אחרי שלושה חודשים הכול יחזור למקומו, רק יבואנים מעטים יטרחו לגשת למלאכה.
בינתיים, בניגוד לטענה שלפיה ייבוא חופשי יפגע ביכולתם של ישראלים לקנות חלב, מתברר שמי שהכי פוגע בייצור המקומי הוא דווקא התכנון הריכוזי. ייצור החלב במחיר הקבוע, והמחלוקות המתמידות מול הפוליטיקאים על מחירי החלב, הובילו למצב שבו פשוט לא משתלם לייצר חלב. מחלבות קטנות יצאו מהשוק לחלוטין, מחלבות אחרות מצמצמות את הכמויות שהן מייצרות, ועל השוק השתלטה יצרנית אחת ענקית שעל פי הדיווחים מחזיקה בכ־80% מנתח השוק. תנובה הפכה לספק הכמעט בלעדי בישראל לחלב ניגר. לפני שדואגים כאן מה יקרה אם חלילה לא נצליח לייבא חלב מאחת מהמדינות שאפשר להביא מהן חלב, נימוק שמשתמשים בו להצדקת הבלעדיות של הייצור המקומי, הגיוני יותר לשאול מה יקרה אם מפעל אחד ברחובות ייפגע.
כאשר הממשלה מנסה להגדיר "כמה נכון להרוויח", כולם מפסידים. מצד אחד קובעים מחיר מינימום שהרפתנים מקבלים על החלב שהם מייצרים, כדי להבטיח להם הכנסה קבועה ויציבה (כל אחד יודע בדיוק כמה ליטרים הוא ייצר ובכמה הוא ימכור אותם), ומצד שני מתפלאים שהמחיר לצרכן הישראלי, אפילו כשהוא מפוקח על ידי הממשלה, גבוה בעשרות אחוזים לעומת מדינות אחרות באירופה. המערכת הזאת דואגת לכל חוליות שרשרת הייצור, מלבד אלה שנמצאים בקצה שלה: הצרכנים, כלומר כולנו.
אם המחירים לא זולים יותר, וגם ודאות בנוגע לעצם קיומו של המוצר על המדף אנחנו לא מקבלים – אין שום יתרון לתכנון מרכזי. הלקח הזה הופק כבר בכל מדינות המערב. ישראל היא כמעט המדינה היחידה במערב שעדיין נוהגת תכנון מרכזי כזה בשוק החלב. ארגון ה־OECD ממליץ לישראל כבר שנים רבות להפסיק לתמוך בחקלאות דרך מכסות, מכסים ושאר דרכי תכנון, ולעבור לתמיכה ישירה בחקלאים תוך פתיחת כלל השווקים לייבוא ותחרות חופשיים.
