למערכת החינוך בישראל דרושות רפורמות עומק רציניות כמעט בכל היבט – מהריכוזיות המוגזמת של המערכת, דרך פערים אדירים בין תלמידים, ועד איכות הוראה ירודה ומערכת תמריצים שמשמרת בינוניות בכל פינה. מכל ההיבטים שיש לפעול בהם, נראה ששר החינוך בחר להתמקד דווקא בסוגיית המבחנים. בתחילת כהונתו ביטל יואב קיש את רפורמת הבגרויות של קודמתו בתפקיד והחזיר על כנם את מבחני הבגרות החיצוניים במקצועות ההומניים, ועכשיו הוא הכריז על רפורמה במבחני ההערכה לתלמידי בתי הספר היסודיים, לשעבר מבחני המיצ"ב.
על פי המתווה החדש, לא יהיו עוד ציונים אלא הערכות מילוליות שיימסרו למנהלי בתי הספר, לצוות מטה משרד החינוך ולצוותי המחוזות של המשרד. אם אתם סבורים שמהרשימה הושמטו כמה גורמים חשובים, למשל התלמידים עצמם והוריהם, אתם לא לבד. המבחנים הללו עברו כמה וכמה גלגולים לאורך השנים, ובכולם ניסה משרד החינוך להימנע מפרסום התוצאות להורים ולציבור הרחב. רק ב־2012, בעקבות עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון, אולץ המשרד לפרסם את הנתונים בהתאם לחוק חופש המידע. ב־2018 הופסק שוב פרסום התוצאות הבית־ספריות, בעקבות הטיות שביצעו מנהלי בתי ספר בתוצאות המבחנים, והוכרז על גיבוש מודל חדש לבחינות הללו. גם הוא הוגדר מסווג, ומההורים נמנעה גישה למידע.
אכן, משרד החינוך נמצא כאן במבוכה. מצד אחד אין לו דרך לדעת מה נעשה בבתי הספר אם לא ימדוד ויבחן את הידע של התלמידים. מצד שני, אם תהיה מדידה כזאת, ייחשף שיש בתי ספר שעומדים ברף וכאלה שלא, יש מצטיינים ויש נכשלים. ואם ייוודע ברבים שישנם בתי ספר טובים וכאלה שפחות, עובדה ברורה מאליה, אולי ייווצר חלילה לחץ תחרותי. הורים יבקשו להעביר את ילדיהם מבתי הספר הלא טובים, ואז מה יהא עליהם? אולי הם ייסגרו, לא עלינו. הפתרון של משרד החינוך במהלך השנים היה פשוט: לבחון את בתי הספר, אבל לא לפרסם את הנתונים. זה עבד עד שבית המשפט הכריח את המשרד לפרסם אותם.
גם המודל הנוכחי פועל למען אותה מטרה: בלימת תחרות והשוואה בין בתי ספר. לא יינתנו בו ציונים מספריים, שאפשר לפרסם ולהשוות, אלא הערכות מילוליות שיגיעו רק למנהלי בתי הספר ויספקו מספר השוואות מצומצמות. בין היתר יוצגו הישגי התלמידים בהשוואה לבתי ספר דומים ורמת הפערים בתוך בית הספר. במילים אחרות: לא תוכלו להבין הרבה מהתוצאות שיסופקו מהמבחנים הללו, וממילא גם אף אחד לא יראה לכם אותן.
ההשוואה לבתי ספר "דומים" אינה מקרה, והיא מסתירה את העובדה שבין בתי ספר שונים, אפילו בתוך אותה העיר, יכולים להיות פערים גדולים. ההערכה שכן תינתן למנהלים לא תהיה כרוכה באחריות כלפי איש. הציבור לא יבחן אותה, התלמידים לא יקבלו שום אינדיקציה לרמת ההישגים או השיפור האישי שלהם, וההורים יהיו תמיד האחרונים לדעת משהו. משרד החינוך מכיר בצורך של גורמים בתוך המערכת להכיר את הנתונים ולהשוות ביניהם, לבד מההורים שייוותרו עיוורים לאיכות החינוך שמקבלים ילדיהם. אם הם רוצים לבחור בית ספר ולבדוק את רמתו, אין להם על מה להישען. ממילא גם אם ירצו לעבור בית ספר, מערכת החינוך מאפשרת בחירה מצומצמת מאוד בין מוסדות חינוך, אם בכלל.
אין מה להיות מופתעים ממערכת חינוך שבאופן שיטתי סולדת מבחירה ותחרות. אבל משר החינוך יואב קיש, לכאורה ליברל כלכלי ומי שמאמין במדיניות שוק חופשי ובתחרות בריאה, היו לנו ציפיות אחרות.
