בשבוע הבא תחזור לארץ חברת ילדות שלי אחרי הרבה שנים שהיא לא חיה פה. שיחה שהייתה לי השבוע לקראת חזרתה עם שתיים מחברותיי הטובות שהן גם חברות ילדות, גרמה לי לעצור לרגע ולחשוב על הדבר המטורף הזה שנקרא "חברות ילדות". אלו שעדיין הולכות לצידך במסלול המוזר שנקרא חיים. פתאום שמתי לב כמה שנים אנחנו מכירות. כמה עברנו יחד. כמה מצד אחד זה מובן מאליו כי הן כאילו היו שם מאז ומעולם, כמו המזנון בבית הורייך או נקודת החן בזרוע ימין, וכמה זה כל כך לא מובן מאליו.
חברות ילדות מכירות אותך מכל הצדדים והעומקים: בשנים המכוערות שלך עם גשר בשיניים ושיער מרדני שניסית לאסוף לצמה הדוקה, את סיפורי האהבות שלך והלב הנפתח וגם הנשבר שוב ושוב. הן היו שם לחבק אותך גם בלי שתסבירי למה את בוכה, גם אם זו סיבה מטופשת, אבל גם לצחוק עלייך כשנפלטה לך נזלת תוך כדי. הן לא שוכחות לך אף פעם רגעים משפילים, או את הפעם ההיא שנתקעת עם הראש בעמוד בדיוק כשעבר החבר החמוד של אחיך. לפעמים הן מכירות אותך יותר טוב מעצמך ויודעות גם להגיד לך מתי לשים לב לדברים שלא ראית לבד (למשל שאת נראית כמו ראפרית עם הקפוצ'ון האפור הענק שלך). את מכירה את המשפחה שלהן כמו את שלך, ואת יכולה לצחוק איתן על הבושות שעשו ההורים שלהן כמו שאת יורדת בצחוק על שלך, כי זה כמעט אותו הדבר.
עם השנים שחלפו, כל אחת מאיתנו גדלה להיות כל כך שונה מהאחרת בכל כך הרבה מובנים, שכשאנחנו נפגשות לקפה אנחנו נראות כמו התחלה של בדיחה (בדיחה מצחיקה ממש). כל החיים קינאתי בבנות עם אחיות כי לי יש רק אחים בנים (על ההשלכות של להיות שוערת קבועה בסטנגה, בפעם אחרת), ולא שמתי לב שזכיתי באחיות שבחרתי בעצמי.
