אצל יותר מדי אנשים קיימת קורלציה מדויקת בין ההתבגרות הפיזית להרחבת העולם הנפשי, הרעיוני והרוחני, כך שהיא מסתיימת סביב גיל 18. אחד המשפטים העצובים ששמעתי לאחרונה מאדם מבוגר ובעל מעמד בציבוריות הישראלית היה שהוא לא שינה את דעותיו בעשרים השנה האחרונות. זו שאלה גדולה: האם מדובר בנאמנות ערכית או במפגש לוקה עד מאוד בחסר עם המציאות? איך כל הסערות שטופחות על פנינו השכם והערב בחלקה הישראלית הקטנה הזו לא הזיזה אותו מילימטר במשך שני עשורים? תמוה.
בקרב יוצרים, עמידה במקום עלולה לסמן את תחילת הסוף של היצירה – אך באלבום החדש של אלון עדר, "החיים שלי פיגוע יפיפה", הוא ממשיך ללכת ופותח לרווחה תהליכים אישיים שלו. בשיר אחר שיר ניכר מאמץ (לפעמים אפילו מאמץ יתר) של עדר להיות מונח קלוף מול הקריירה והמוזיקה, מול ילדיו, מקום מגוריו, הזוגיות, ולא מעט גם מול א-לוהיו. גבול דק מתוח בין אותנטיות למגניבות, בין פתיחה של קלפים שעד עכשיו היו קרובים ללב להצגה של דמות המוזיקאי המיוסר. זו לא מטלה קלה להעניק מבט מדויק, כי חשיפת היתר הזו בקלות יכולה להצטייר כבלתי כנה. רוב הזמן עדר הולך בין הטיפות בהצלחה ומהמילים שלו עולה המודעות (לפעמים אפילו מודעות יתר) לקושי באלבום מהסוג הזה.
את האלבום פותחת רצועת מונולוג של אריאל זילבר שמדבר על הלכה, אמונות ודעות והמקום שלו מולם בחיפוש הדתי והרוחני. איי, מי היה מאמין שהגל האמוני יגיע גם לעדר, נצר למשפחה מלב הבוהמה התל-אביבית. הבחירה לפתוח אלבום בטקסט ובקול של מישהו אחר היא המעניינת, כאילו עדר עצמו לא מעז, או עדיין לא מרגיש מספיק שייך, כדי להגיד בקול את המילים של זילבר, אבל היא מספרת גם על התזוזה של עדר באופן כללי מאזור הנוחות שלו באלבום הזה.
עבור החשיפה האישית, ניתוח הלב הפתוח – שגם המאזין יכול לחוות בהאזנה קשובה – עדר שחרר את חברי הלהקה שהולכים איתו כבר דרך ארוכה, הכניס עוד יוצרים לאזורי הכתיבה וההלחנה וגם הרפה מהאחיזה בהפקה המוזיקלית – שטחים שהיו בשליטה כמעט בלעדית שלו באלבומים קודמים. הפעם הצטרפו אליו מתן אגוזי, עיליי אשדות, יונתן הפנר, נמרוד גולדפרב ועוד חברים. זה שינוי מעניין, שנובע אולי מתוך הבנה שדווקא בחומרים כל כך אישיים צריך יותר עיניים חיצוניות שידייקו את היצירה, כי האמת היא שלבני אדם קשה מאוד להסתכל על עצמם מבחוץ באופן נקי. בכל אופן, לטובת מי שדאג, עדר הבהיר שלמרות המסע האישי שיצא אליו באלבום הזה, הוא והלהקה עדיין לגמרי כן. הם פרגנו לו את הסיבוב הזה באהבה ובמקביל הם עובדים יחד על חומרים חדשים.
התחושה בחלק מהרצועות היא של עמידה מול מיצג קולי בתערוכה – אמנות ששייכת לכאורה לחלל מוזיאון, אגו טריפ של אמן שמבקש להניח את הקרביים שלו מול עיני הצופים המלומדים שבאים לחוויה אנינת טעם. לדוגמה, יש שלוש רצועות ווקאליות. אחת מהן היא הקלטה של שלושה אנשים (אורטל אצבחה, מעיין ליניק ועדר) מדברים במקביל. רצועות המלל האלה אומנם מעבירות את המאזין חוויה מיוחדת של דיסהרמוניה בקטע טוב, או במילים של עדר, פיגוע יפהפה, אבל הן לא ממש מתאימות להאזנה פשוטה בעמידה בפקקים או אפילו בהופעה. לצד כל האמנות האבסטרקטית הזו גם כמה שירים "רגילים" נכנסו לאלבום והם עושים עבודה יפה. ראויים לציון השיר שגם נושא את שם האלבום "החיים שלי פיגוע יפיפה" ושני הסינגלים שיצאו חלוצים בחודשים האחרונים "הנשמה הכי נצחית שלי", ו"אהבה עצמית". בעבר העיד עדר שהוא אוהב במיוחד את השירים הקטנים ושזו הסיבה שהוא לא מוותר על יצירת אלבומים, כדי לתת קיום גם ליצירות המינוריות האלה שלא ייכנסו לפלייליסטים חשובים, ובאלבום הזה הוא לא ויתר על אף אחד מהצדדים.
ומילה לסיום, על שם האלבום: בתגובות ברחבי הרשת היו מי שלא אהבו את השימוש במילה פיגוע וראו בה הוזלה של השכול. זו כמובן דעה לגיטימית והצרימה מובנת, אבל שווה לזכור שיצירה מושפעת מהחיים, ולצערנו המציאות אינה סטרילית והמושגים – כמו הכאב – זולגים, מתמזגים ומזינים רבדים שונים. עד שנגיע לתמונה שלמה יותר, אלה המטאפורות שעוטפות אותנו, ואיתן ננצח.
