יום שבת, בית הכנסת המרכזי והגדול של הצפון הישן בתל אביב מתמלא במתפללים, שאין סיכוי שקמו בכלל לפני השעה 9:00 בבוקר. מדובר בבית כנסת שעשה לו שם בזכות הקידוש הגדול יחסית שמתקיים בסביבות השעה 11:30, כך שגם אם יצא שלא קמתם בזמן, תספיקו לגנוב כמה חתיכות ג׳חנון טעימות. לא עוד דגים מלוחים וקרקרים יבשים, אלא חמין, ירקות, עוגות, קיגלים, פשטידות ועוד שלל מאכלים, שיגרו את החושים של אלו המנסים להתקרב לאווירת קודש בעיר החטאים.
כל מי שמגיע לאירוע מנצל את ההזדמנות לומר שלום לחברים, או להכיר אנשים חדשים שהגיעו להתארח בשבת באזור. לאחר מכן, חלק מהחבר׳ה יתפזרו לסעודה באחד הבתים בסביבה, כשרוב השיחות הממוצעות בין הצעירים ינועו בין הפרק האחרון של 'מראה שחורה', יוקר המחיה בתל אביב, המונדיאל, והטיול הגדול שמתוכנן לקיץ. לי זה הרגיש שאם לכולם גם היו טלפונים ניידים באותו הזמן, קשה להבדיל בין ארוחת השבת הזו למפגש חברים אחר ביום חול.
אל התפילה עצמה כל הגברים יגיעו בכיפות סרוגות, אבל ביום יום רובם יסתובבו בלעדיה, כי איזה מן חיים אלו כשגם בימי חול אתה צריך להיות ״דוס בעיר הגדולה״. אחרי תקופה מסוימת תגלו שגם ביום הקדוש רבים מהם יסתובבו בלי כיפה בין התפילות. תראו אותם יוצאים להליכה או ריצה ליד חוף בוגרשוב או פרישמן, כמה מהם אף ירכבו על אופניים לאורך הטיילת של החוף. אולי בשעות הצהריים הם גם יפתחו את הנייד שלהם, רק בשביל להתעדכן במה שקרה בשעות האחרונות שבהם היו מנותקים. פעם אחת או פעמיים, לא ביג דיל.
האם זו דתיות הרצף? לחיות בתוך הקהילה אבל למעשה להתנהג ממש כמו אדם חילוני? יש כאלה שיטענו שזו התנהגות של אדם מסורתי, אבל אני רואה את זה כעוד שלב באבולוציה של תהליך החילון שעובר על בני המגזר הדתי.
לפי מחקר שפרסם צביקה קליין לפני כחודש ב'מקור ראשון', הקהילה היהודית האורתודוכסית, שכיום מהווה מיעוט מיהדות ארצות הברית, תהפוך לרוב בגלל שהרפורמים, שמהווים רוב, ילכו ויתבוללו. זה נכון שהמצב קצת שונה כי בארה״ב רוב האוכלוסייה אינה יהודית, ועדיין אפשר לבצע את ההשוואה הזו גם כאן, כאשר מסתכלים מקרוב על התהליך שעובר על צעירי הציונות הדתית.
בואו ונודה באמת – קשה להיות דתי בעולם כל כך חילוני ומערבי, שמלא בגירויים ושלטי חוצות של דוגמניות, כסף, תאווה ומשיכה לחומריות. כשהתקשורת צועקת ״הדתה״, אני רואה במקביל כיצד עוד ועוד כיפות של בחורים שהכרתי לפני כמה שנים יורדות מראשיהם. אין לי ספק כי תופעת הדתל״שיות עולה במספריה ככל שתקופת הרווקות נמשכת. חברה התוודתה בפניי כי היא אינה רוצה לסבול בגלל המגבלות של הדת. במיוחד בתקופה שבה היא מרגישה כל כך בודדה. עכשיו היא אינה שומרת שבת ויכולה לנסוע לטיולים או להתכתב עם חברים בפלאפון, או בקיצור – כל מה שהיא רוצה, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד.
מכיוון שהדת היהודית מושתתת כולה על ערכי המשפחה, קשה מאוד ליישם אותה כשאתה רווק. שמירת השבת מתסכלת כאשר אתה מנותק מכל מכשיר חשמלי שמחבר אותך למציאות של 2018. נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: פספסתם את האוטובוס האחרון לפני כניסת השבת והזמינו אתכם לסעודה. אבל אז נזכרתם שהיא רחוקה מכם רגלית מרחק של שעה וחצי. אין לכם ברירה אלא לצעוד את המרחק הזה לארוחה. כמובן שתצטרכו ללכת את אותו המרחק גם כשתחזרו.
כשתגיעו לבניין תתפלאו שצריך לעלות חמש קומות, מכיוון שלדיירים אין מעלית מיוחדת לשבת. כשתתחילו לצעוד במעלה המדרגות תצטרכו לעשות זאת בחשיכה מוחלטת, כי אי אפשר ללחוץ על המתג שידליק את האור. אתה נאלץ לעלות ברגל בחשיכה ולמשש את המעקה (אם יש לך אחד כזה בבניין, כי אם לא אתה מחזיק בקירות) עד שתגיע לקומה הנכונה, ואז תדפוק בדלת ותחכה כי גם כפתור הפעמון נמצא מחוץ לתחום. אני אולי כבר רגילה, אבל לאדם החילוני הממוצע זה יישמע מטורף. וזה אכן טירוף.
כשהפרופסור, הרב ברנדס, נשיא מכללת הרצוג, פרסם בטורו האחרון ב'מקור ראשון' כי אין הבדל מבחינה הלכתית בין נואף מדי פעם לבין מחלל שבת במקצת, התרעמתי מאוד על ההשוואה המקוממת בין מצווה שהיא בן אדם למקום, לבין מצווה בין אדם לחברו. לדעתי, למרות ששתיהן לקוחות מתוך עשרת הדיברות, הן שונות במהותן. בעיקר כי במצווה אחת אתה פוגע ביישות שאינה נראית לעין, ובשנייה אתה יכול לפגוע באדם הכי קרוב אלייך.
עם זאת, בנקודה אחרת הרב ברנדס צדק לגמרי – בעייתי ״לחלל קצת שבת״ ולקרוא לעצמך דתי. לי זה נראה מהצד כמו התפתחות נוספת בתהליך לעבר יציאה בשאלה. אולי היא לא תתרחש אצל אותם צעירים דתיים שהולכים ברגל לתפילה בשבת ואז נוסעים על אופניים ונכנסים לים, אבל סביר להניח שהיא תתרחש אצל הדור הבא שייוולד, במידה שהם יבחרו לחיות עם בני זוג שינהלו אורח חיים דומה – שהוא ״כמעט חילוני״.
