רבים בימין הישראלי מתחלחלים ומתרעמים כאשר משתמשים במילה 'מעמד'. לכאורה המושג הנ"ל זר לחברה הישראלית שקמה על אתוס של שוויון ואחדות גורל לאומי בתוך מפעל חלוצי. איגוד המאמרים הידוע של בן גוריון אף נקרא 'ממעמד לעם' תחת ההנחה שהממלכה, באמצעות הממלכתיות תיצור מהמעמד הנידף באירופה ובמגרב עם לאומי ובנוי של עובדים, יוצרים ולוחמים. אע"פ כן, הסוציולוגיה עיוורת לרצונות האידיאולוגיים שכן בצורתה הבריאה היא מנסה, ביומרה רבה, לתאר מציאות.
כיום, לאחר 75 שנות ישראל, ניתן לראות שבן גוריון צדק וטעה כאחד. נוצר כאן לאום אחד ומקביל נוצרו כאן מעמדות. מהו מעמד? לפי הסוציולוג הגרמני מקס ובר, מעמד הוא למעשה שילוש של גורמים: הון כלכלי, הון תרבותי וסגנון החיים. כלומר אורחות חיים, מצב כלכלי (סוציו-אקונומי שנאמר) ויוקרה בעיני כלל החברה. תשובת הסוציולוג לבן גוריון הייתה שמעמדות הן מרכיב בלתי נמנע בכל חברה אנושית.
אם כן איך הצליח בן גוריון ליצור לאום למרות שהיהודים הפכו מ'מעמד' בגולה ל'מעמדות' במדינת ישראל? התשובה נמצאת לא פחות מאשר במיתולוגיה הציונית! החוקרים דוד אוחנה ורוברט וייסטריך אמרו כך מפורשות: "יצירת וביסוסה של זהות ישראלית היא הישג היסטורי יוצא מן הכלל. לא ניתן היה להגיע לכך ללא סיועם של מיתוסים רבי-עוצמה כגון: שיבת ציון, קיבוץ גלויות, חברת מופת, עם סגולה, 'עברי חדש' וכדומה".
הם הוסיפו מאפיינים נוספים כגון תפיסת הבטחון הלאומי וטיפוח מיתוס החייל העברי ועוד. סופו של יום הקבוצות החזקות ולרוב גם העשירות הכילו תפיסה של 'יחד' לאומי והלכה למעשה תרמו מהונן ומשאביהן לטובת תקומת ישראל בארצו. בנ"ג תאר זאת בספר 'ממעמד לעם': "ההרגשה של קנין הפרט הולכת ומתגלגלת מן היחיד אל הכלל. הולך ונוצר אגואיזם חדש במינו, לא של יחיד אלא של קולקטיב, של מספר שותפים – מאתיים, אלפיים, שמונת אלפים – כמספר חבר-הקבוצות, הקיבוץ-המואחד, הקיבוץ-הארצי". כך נוצר אורגניזם סוציולוגי חדש, הקבוצה המשרתת המובילה את גאולת היהודי ותחייתו ממעמד לעם.
ואז הגיע הפיצול
הכול טוב ויפה עד שנות השבעים המוקדמות. הפיצול שהחל להתרחש הוביל למעשה לנטישת האתוס הלאומי לטובת תפיסה כמו-מעמדית. נוספו לה ארכיטיפים רבים ומיתוסים הממחישים את אלה כגון גזענות כלפי ספרדים, בוז לדת ולדתיים לגווניהם, איבה להתיישבות ביו"ש ולמתיישב בפרט.
למעשה עם התפוררות 'ברית הייעוד' הלאומית החברה הישראלית עברה מתודעה לאומית ל"תודעה מעמדית" מבחינה סוציולוגית. ד"ר דרור אידר הסביר זאת (כאשר עסק במניעי העומק של תכנית ההתנתקות) ב'שיבתו של המודחק' הלא הוא הא-ל והדת המציבה את דרישתו מבריאתו, האדם. הציוני שהתגבש מקסטה דתית, ממעמד חברתי, לידי עם, פיתח כלפי המעמדות האחרים בחברה יחס עם דמיון מסוים ליחס לו זכה היהודי באירופה – כמודחק פרימיטיבי המאיים בהתפרקות יצרית ורגרסיה חברתית.
בדילוג גס קדימה, אל 2023 והמחאה נגד הרפורמה המשפטית, התודעה המעמדית הנ"ל מתבטאת בכל שלושת המרכיבים וניכר כי המעמד החברתי החזק יותר בשלושתם משתמש בכולם למען שימור וביצור כוחו במוסד המדינתי:
מבחינת היוקרה או 'ההון התרבותי' ראינו סדרה שלמה של שימוש במיתוסים המכוננים שאוחנה ווייסטריך תיארו עם דגש על המיתוסים הצבאיים מאנטבה ועד סיירת מטכ"ל, מהסייבר המסמל את מיתוס החדשנות ועד למ"מ המייצגים את מיתוס 'הגניוס היהודי'. בתחום הצבאי, משריונרים – נשאי 'חשופים בצריח' ועד לטייסים – אבירי השולחן העגול והמעופף. אליהם התחברו אליטות התרבות ואליטות התקשורת עם מתקפה בלתי פוסקת של מסרים וסמלים שונים המופצים באמצעי השעתוק ההמוניים שלהם – אמצעי תקשורת ההמונים – בלא שום מידה של יומרה לביקורת או עבודה עיתונאית, מבחינה אתית, אין בנמצא עיתונות בישראל.
מבחינת אורחות החיים אנו רואים את המחאה כמחאה תל-אביבית בעיקרה ומאופיינת בליטוש סמלי רב. שימוש במערכי יח"צ והתגייסות למרכיב החשוב ביותר של אורח החיים של 'האריסטוקרטיה הכפרית בישראל' כפי שתיאר החוקר יעקב חסדאי. קרי, מעמד חברתי חזק שהקוד התרבותי שלו הוא קוד שעיקרו שחרור הפרט לרצונו הפרטי והגדרת החברה לפי משאלות הפרטים.
אתמול (א) ראינו טפח נוסף מההיבט הכלכלי. לאחר הניסיון לגייס את מיתוס ההייטק באמצעות 'מחאת ההייטקיסטים' הופיעה קבוצת 'ביג' שהודיעה שמרכזי הקניות שבבעלותה יושבתו ובעקבות ההודעה החלה להתפתח מחאה עממית להחרמת המרכזים. יוזמה זאת נענתה במהלומה סמלית חזקה כאשר חברות הייטק רבות הוציאו הודעה לתקשורת לפיה הן תחלנה לרכוש דווקא מעסקים במרכזי הקניות הללו. משמע אל מול טל, דוד, שושנה ועדי ניצבים וויקס, ווייז ואחרים. אל מול היחידים 'העממיים' ניצבים תאגידים בין-לאומיים עתירי הון.
שלושת רכיבי המעמד מתלכדים במחאה הזאת למסקנה חשובה:
אין מדובר במחאה נגד רפורמה אלא במחאה מעמדית לשימור מוקדי הכוח והשלטון. כמובן שלשם הנעת ההמונים לפעולה מגויסים מיתוסים כגון 'דמוקרטיה', 'רק לא דיקטטורה' ו- 'הומניזם'. את המחאה עוטפים בסמיוטיקה של 'זכויות אדם' עם דגלי 'הגאווה', תנועות הנשים השונות, עמותות זכויות אדם ועוד. אולם אין להסתיר עוד. מדובר במעמד, עליון, חזק, עשיר, בעל יוקרה בעיני כלל הציבור המשתמש בכלל משאביו ומצבו לשם כפיית עמדתו על ממשלה נבחרת.
הדמוקרטיה הממשית, זאת שקראו לה בבוז 'פורמלי'נגרסת לטובת 'דמוקרטיה עממית' בה מעמד עליון יודע לנווט את הספינה בלא שום יחס. אולם אם בעבר, בימי מפא"י, פעולה זאת הכילה תפיסת ייעוד לאומי חזק אשר הובילה את המעמד הנ"ל להיות חוד החנית של ההתיישבות, הלוחמה, החקלאות, התרבות הלאומית ועוד. הרי היום מדובר בלא פחות מאגואיזם מעמדי – תמהיל מבחיל של סנוביזם, נרקיסיזם, תחושת ייעוד לכאורה אינדיבידואליסטית, פולחן היצר ואגוצנטריזם משווע.
אין חדש בתופעה שהחלה עוד בימי 'מצדה' הקיבוצית (כפי שהיה מתאר המשורר יצחק למדן). בנ"ג תאר זאת כאחד המכשולים למעבר 'ממעמד לעם' והזהיר מפורשות, לאחר שתיאר את התגבשות הקבוצות הקיבוציות השונות: "נדמה לי, שההזדהות הולכת ומסתיימת בחיק הגוף הקולקטיבי הזה. כלל קבוצתי זה כאילו ינק לתוכו את כל האגואיזמים של חבריו וקיפלם לאגואיזם קולקטיבי, שעולה לפעמים בתקפו ובחוסר ריסונו גם על פני אגואיזם של יחיד". הוא הבחין בתופעה בה האינטרס הקבוצתי, או של 'מיקרו-מעמד' בתוך הקבוצות הללו הולך ובולע את הראייה הלאומית. הוא הבחין נפלא בין הפרט והכלל: "היחיד יש והוא מתבייש…אולם האגואיזם הקולקטיבי, האנונימי, האלטרואיסטי יכול שלא להתבייש ולא להתרסן, והוא מסוגל במקרים רבים לפגוע באינטרס של הכלל השלם…ללא כל מעצור פנימי וללא כל מוסר-כליות. ולהיפך: הוא מתהלך בראש מורם ובזרוע נטויה ובהרגשה נחושה – אני ואפסי עוד".
כך המעמד העליון של החברה הישראלית פנה נגד הראייה הלאומית ולמעשה ויתר על כתר ההנהגה הערכית לטובת אחיזה בשליטה המעמדית. הרצון בעליונות גובר על האחריות הלאומית ובלשון פשוטה, האגואיזם המעמדי הזה, לא רק שבלע את אינטרס הכלל הלאומי, אלא שהוא עושה זאת באצטלה של הצלת הלאום. כך חרדות המעמד העליון בישראל הפכו למדיניות הלאומית החדשה של 'טובי בנינו' – דור הנכדים והנינים ל'יפי הבלורית והתואר'. אין מכאן להבין קריאה למלחמת מעמדות אלא לצורך להצמיח מעמד עליון חדש.
זוהי קריאה לפלורליזם וגיוון השכבות הגבוהות של המערכות החברתיות באנשים ורעיונות המציבים את האידיאל הלאומי לפני הכול. אלמלא נעשה כן, או-אז תהיה מלחמת מעמדות שלמעשה, במובן מה, כבר בעיצומה. אוי-לנו ואוי-לבנינו אם לא נצליח להימנע מהדינמיקה ההרסנית הזאת.
