בשנת 1988, כששימשתי כמושל נפת ג'נין במנהל האזרחי, הצעתי בשם ממשלת ישראל לתושבי מחנה הפליטים להשתקם, פירושו לבנות לעצמם בית נאה בשכונה אחרת במימון בין-לאומי. הנהגת המחנה מיהרה להתייעץ עם הנהלת אונר"א וזו התייעצה עם הנהגת אש"ף בתוניס, עד שלבסוף חזר אליי מנהל מחנה הפליטים עם התשובה הבאה: "אש"ף מתנגד לשיקום, כי אם ייעלמו המחנות – תיעלם הבעיה הפלסטינית". "לא חבל על הדור השני והשלישי שגדל במחנה העלוב הזה בצל אשליה"?, תהיתי. "מה לעשות", ניסה המנהל להסביר, "נאמר להם שוב ושוב על-ידי אנשיו של ערפאת כי השחרור קרוב", הפטיר בחיוך קל.
חמשת מיליוני הפלסטינים שחיים בשטחים ובחו"ל, רובם הגדול מרוכזים במחנות פליטים, חרטו על לוח ליבם ארבע אשליות שעוברות בקפדנות מאב לבן. הראשונה – "השחרור" ממחנות הפליטים קרב ובא, השנייה – כל הפליטים עתידים לשוב אל המקומות מהם גורשו, השלישית – מלחמת ג'יהאד אפופת דם ואש תוביל להקמת מדינה פלסטינית שתושביה יהיו בני חורין. האשליה הרביעית מדברת על שילוב כוחות של האומה הערבית כולה למלחמה בישראל כגוף אחד עד להקמת פלסטין מהים עד הנהר.
האשליה האחרונה התפוגגה כלא הייתה כאשר מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם ישראל. האשליה השלישית נמוגה גם כן, כשצמרת אש"ף ועשרות אלפי חברי הארגון שבו לאזור במסגרת הסכמי אוסלו, לא בקרב ולא באש אלא כתיירים מדושני עונג באוטובוסים שפיזרו אותם בעזה, בג'נין, בשכם ובחברון. שבעים וחמש שנים לא הספיקו לפלסטינים כדי להבין שגם האשליה השנייה לא תמומש ושאף פליט לא ישוב לשטחי מדינת ישראל. כל שנותר כיום מאשליית שיבת הפליטים הוא השאלה, שבעתיד הקרוב נראית היפותטית, האם יותר להם לשוב בכלל, או האם השיבה תהיה אל תחומי הגדה המערבית. בעוד שחלקים נרחבים מהעולם הבינו, גם אם לאחר תהליך ארוך מאוד, כי המציאות והעולם מורכבים מכפי שנדמה, רק הפלסטינים אימצו בניגוד לכל היגיון את אי הפשרה ואי ההתפכחות.
לא במקרה המלים "פשרה" ו"התפכחות" איחרו להגיע אל השפה הערבית. המלה "פשרה" מתורגמת בערבית כ 'חַל וַסַט', כלומר אמצע הדרך, והמלה "התפכחות" היא חַ'יְבַּת אַמָל שפירושה אכזבה, או אַל 'תַחַרוּר מן אל וַהְם' שפירושה השתחררות מאשליה. במובניהן, המילים הללו כל כך זרות לדוברי ערבית במזרח התיכון, עד כדי תיעוב כלפי אנשים שמביעים אותן. נשיא מצריים סאדאת, שרואים בו כאחד שהתפכח, הואשם בבגידה ונרצח ובירדן. בשל הסכם השלום שחתם עם ישראל והפשרה שגילה עם מדינת היהודים, עד היום במצרים מוקיעים את ההסכם השלום וחובטים בבית המלוכה.
רק הפלסטינים מסרבים להתפכח. במשך למעלה ממאה שנים שהם מנסים לפגוע בתושבי הארץ הזאת כדי להרחיקם מכאן והם נוחלים תבוסה אחר תבוסה, כישלונות, הפסדים וחווים מפחי נפש בזה אחר זה. המבצע הקצר והממוקד בג'נין בשבוע שעבר היה רק האחרון ברשימה חלקית המתמשכת ללא קץ. עקשנותם של הפלסטינים לאחוז באשליות הוא המנוע שמחולל את הטרור, שהפך לכלי שמשרת ומתחזק אותן. מי שבחברה הפלסטינית מעז להתפכח עושה זאת רק בחדר סגור משום ש"התפכחות" ברבים כמוה כמעשה התאבדות. לפני שניפול שוב לטרמינולוגיה השחוקה על אופק מדיני והצהרות על "תהליך מדיני שחייב להשלים את המהלך הצבאי", כדאי להכיר בעובדות שאינן חדשות – ההנהגה הפלסטינית רחוקה מלזנוח את אשליותיה. למה הדבר דומה? למי שהולך לסרט פעם שניה ושלישית ומקווה כי הסוף יהיה שונה.
