מה סוד הקסם של טרילוגיית אינדיאנה ג'ונס המקורית? בפשטות: היא סיפקה חוויה קולנועית מסעירה שלא נראתה כמותה – עם הקצב הכי מסחרר, האפקטים הכי חדשניים וחוש המצאה אינסופי. אבל עם השנים הקולנוע יישר קו והקהל התקדם הלאה. זו הסיבה האמיתית ש"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" מ־2008 התקבל בביקורות כה צוננות. הקהל התאכזב מפני שמלבד תחושת הנוסטלגיה והקסם הבלתי נגמר של אינדי, הסרט היה לא יותר מעוד הרפתקה קולנועית שבלונית עמוסה באפקטים דיגיטליים. האם לפרק החדש, "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", יש משהו חדש להציע?
לאחר שנים של פיתוח מייגע, סטיבן ספילברג בחר לפרוש מבימוי הפרויקט ובמקומו הובא ג'יימס מנגולד, שכבר הוכיח יכולת ורסטילית מרשימה בסרטים מעולים כמו "3:10 ליומה" ו"פורד נגד פרארי". אבל אין ספק שעבודתו הנהדרת ב"לוגן", שם הוא ליווה את וולברין המזדקן בהרפתקתו האחרונה, היא זו שחתמה את התאמתו למשימה.
הסרט מתחיל עם פרולוג בטעם של פעם. באמצעות טכנולוגיית הצערה, שלעיתים עובדת היטב ולעיתים פחות, העלילה חוזרת לסביבה הכי טבעית של הסדרה: אינדיאנה ג'ונס הצעיר מנסה לחלץ פריט ארכיאולוגי מטירה מלאה בנאצים וכמובן מסתבך בכל דרך אפשרית. מנגולד אינו חוסך מאיתנו דבר, עם אקשן עמוס בקרבות ומרדפים שמגרים היטב את הנוסטלגיה לטרילוגיה המקורית. מכאן הסרט קופץ ל־1969. ארה"ב חוגגת את הנחיתה הראשונה על הירח, אך כל זה אינו מעניין את אינדי הזקן והעייף. אלא שאז מופיעה בת סנדקותו הלנה (פיבי וולר־ברידג'), וגוררת אותו להרפתקה חובקת עולם ונאצים למציאת חפץ מכני מסתורי בן אלפיים שנה שעשוי לשנות את ההיסטוריה.
מנגולד לא סתם ממקם את העלילה בסמוך לנחיתה. זוהי יריית הפתיחה של מסעה החדש של האנושות אל מרחבי החלל הלא נודע, לאחר שלא נותר עוד מה לחקור ולגלות על פני האדמה. יש כאן נקודת מוצא מצוינת, שבוחרת במודע לעמת את אינדיאנה עם שאלת הרלוונטיות שלו בעולם המשתנה, והיא מעלה לרגע תקווה שהפעם נקבל משהו קצת אחר. אלא שבמקום להתמיד בכיוון הזה ולטלטל מעט את הנוסחה המיושנת, מנגולד חוזר מהר מאוד לאזור הנוחות וזורק את גיבורו לסדרה של הרפתקאות ממוחזרות שגם אם יש בהן רגעים שיעלו חיוך של עונג אצל חובבי הסדרה, אין בהן ולו צל־צילה של הברקה מסעירה באמת. הרפתקה בטעם של פעם היא אולי רעיון רומנטי מוצלח על הנייר, אבל הקהל של היום מחפש את הריגוש הגדול הבא, ואינדי פשוט לא עומד בסטנדרטים.
הפתרון האפשרי – למצוא כיוון מעניין ופחות צפוי, גם אם הוא עשוי לדרוש מעט יותר תשומת לב דרמטית. יחד עם זאת, אפשר להבין את מנגולד ואת המפיקים. הקהל שבא לראות את אינדיאנה ג'ונס, מצפה לקבל מוצר מאוד מסוים. ואם הוא יגלה לפתע יצירה אחרת, רצינית ומחוספסת מדי, הוא בוודאי יתאכזב מאוד. זהו מלכוד שאין ממנו מוצא אמיתי ולכן האמת היא שגורלו של "חוגת הגורל" היה תמיד להתבוסס בבינוניות. מי שממתיק את הגלולה הוא הריסון פורד קשישא שבגיל שמונים (!) מפגין כושר וחיוניות מרשימים. ארבעים שנה בתפקיד הביאו אותו להיכרות אינטימית עם הדמות וזה ניכר בכל הבעת פנים משובבת ובכל אינטונציית קול רוטנת. קצת חבל שהתוספת החדשה, וולר־ברידג', מגיעה עם יותר מדי אנרגיה והתלהבות שמהר מאוד מתחילות לעלות על העצבים.
בסיכומו של דבר, "חוגת הגורל" כנראה רלוונטי רק עבור מעריצי הסדרה, שבוודאי לא יוותרו על ההרפתקה האחרונה של אחד הגיבורים הכי גדולים ואהובים שידע הקולנוע. אך גם להם נמליץ להנמיך ציפיות ופשוט לתת לנוסטלגיה לעשות את שלה, כי היא פחות או יותר כל שנותר. את הרגש המסעיר ההוא של פעם, גם אינדיאנה ג'ונס כבר לא יוכל עוד למצוא.
אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל ארה"ב 2023, בימוי: ג'יימס מנגולד. 154 דק'
