אני מרים דגל לבן. לא מעוניין לנצח, לא מעוניין לכופף יד. אין לי עניין ברפורמה שקורעת את העם לשניים גם אם אני מסכים עם רובה.
"מה קרה לנו?" שואל נעם לניר בסרט ויראלי שראיתי היום. בן שכול, בן למשפחה של גיבורים. הוא כל כך צודק. השאלה כל כך נכונה וכל כך נוגעת לכולנו. על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו במה הוא תרם למצב אליו הגענו ומה הוא יכול לעשות היום כדי לצאת ממנו. איזה דגל לבן הוא יכול וחייב להרים היום בדיוק כמו שהדוד של נעם, מפקדה של אלטלנה, עשה, כאשר לא השיב באש אל עבר היורים אלא הרים דגל לבן. איך אנחנו מורידים את הלהבות.
האם באמת כל סעיף שמעלה הממשלה להחלטה, עם כמה שאני לא מסכים אתו, שווה מלחמת אחים? קורא פוסטים של חברים טובים ולא מאמין. מזועזע. מדברים על סוף הפרויקט הציוני, בואו נחזור לאירופה, קריאה להילחם, שתי מדינות בתוכנו ועוד. בואו נעצור רגע ונדמיין. נניח שאנחנו שוב בגלות, אחרי שנלחמנו זה בזה, ועתה אנו נדרשים להסביר לילדים שלנו על מה נלחמנו. בשם מה הרסנו, שרפנו את המדינה שלנו אחרי 2000 שנות גלות. מה נגיד להם?
הילד מהמחנה הראשון ישאל האם בגלל הגבלת עילת הסבירות של בג"צ היה שווה להחריב את הבית? האם לא היו לנו חיים טובים ושלמים ללא אותה הגבלה? עד כדי כך שווה ללכת בכל הכוח ולשרוף את האסמים? הילד מהמחנה השני ישאל האם רק בשל חקיקה של הגבלת עילת הסבירות היה שווה לחרב את הבית? הרי הקואליציה הסירה את מרבית הרפורמה והשאירה רק את זה. שווה בשביל סעיף זה לחרב את המדינה?
אני מראש מוותר. לא רואה דבר אחד חשוב יותר מאחדותנו. לא מאמין ב-"קץ הדמוקרטיה" ולא ב-"בג"צ אויב העם". די עם הקלישאות, עם כל הסרטונים המופצים בליווי תופי הטם טם. אני מוותר, מרים דגל לבן, גם במחיר של ויתור על חלק מהערכים שלי ומהאמונות שלי. רוצה לחיות כאן ביחד בשלום עם כולם.
ימי בין המצרים. רגע לפני תשעה באב. בואו נשב ביחד בירושלים, כל חלקי העם. בשיתוף רבנים, אנשי אקדמיה, מכינות קדם צבאיות, מילואמניקים, הייטקיסטים, כולם. נבקש דבר אחד: עצרו הכול ושבו לדבר. הגיעו להסכמות רחבות.
