בשלושים במאי לפני שלוש שנים, ביום שבת, בשש וחצי בבוקר, איאד אל־חלאק, אוטיסט צעיר ומתוק, בן שלושים בערך, נורה למוות על ידי שוטר מג"ב. איאד היה בדרך ל"מרכז אלווין", מוסד טיפולי לאוטיסטים ממזרח ירושלים. בשלוש השנים שקדמו למותו איאד הלך למרכז אלווין מדי בוקר, באותה שעה, באותו המסלול בדיוק. הוא תמיד הלך בשקט, עם שקית ביד, הוא הלך בצורה מוזרה, קצת מצחיקה, קצת חמודה, הוא לא היה חמוש, ולא היה מסוכן, את כל החיים שלו הוא העביר בלי לפגוע בזבוב, גם בבוקר הנורא ההוא לא הייתה לו כוונה כזו, ובכל זאת השוטרים ירו בו למוות.
איאד היה אוטיסט במגמת שיפור מדהימה, הרופאים שהכירו אותו ואת רנא, אמו המדהימה, היו בהלם מהתהליך המהיר והמרגש שהוא עבר בשנים האחרונות. הוא צילם סרטונים, ובישל מאכלים, ואסף סוכריות על מקל, הוא התחיל לדבר יותר ויותר טוב, והתחיל ליצור קשרים משמעותיים עם החניכים והמדריכים במרכז אלווין. אמא שלו ואחותו, שתיהן נשות חינוך, הקדישו את החיים שלהן עבור איאד וכשהיה צריך הן הפכו את הבית הקטנטן שלהן למעין מוסד טיפולי חינוכי פורץ דרך.
בשנים האחרונות זכיתי להכיר במעט את רנא, אמו של איאד. כבר שלוש שנים שהיא מייחלת לצדק, כבר שלוש שנים שהיא מגיעה לדיונים הקפואים בבית המשפט בירושלים, כבר שלוש שנים שהיא נתקלת בעשרות מפגינים שתומכים בשוטר שירה באיאד שבעה כדורים מיותרים. בשבוע שעבר, ביום חמישי, בית המשפט המחוזי זיכה את השוטר שירה באיאד מכל האישומים, ורנא נעמדה במסדרון בבית המשפט, וצעקה את כל הכאב שלה החוצה. כשראיתי את התמונה שלה, צועקת בבית המשפט, הרגשתי שאני לא מצליח לנשום.
המוות של איאד היה מיותר, אני חושב שכולם יכולים להסכים עם המשפט הזה. אף חייל בעולם לא רוצה לירות באוטיסט חף מפשע. אף מפקד לא מתגאה ב"חיסול" עצוב ומיותר שכזה. אף אזרח ישראלי לא מרגיש סיפוק מול קבר שבו נטמן בחור מתוק שהיה מכור ל"טום וג'רי". המוות של איאד היה מיותר, וגם אם הזיכוי המוחלט של השוטר שירה בו מוצדק – שהרי שני שוטרים אחרים דיווחו בקשר שאיאד הוא מחבל נמלט – אני מאמין שכולנו, מימין ומשמאל, נוכל להסכים שהמוות הזה הוא טרגי ונורא. ושאיאד הוא איש מתוק וטוב שלא היה צריך למות ככה. ושאמא שלו היא אישה פשוטה ומרגשת. על זה אפשר להסכים, לדעתי. כל מי שיש לב אמור להסכים עם מה שכתבתי כאן.
ולפני כמה ימים ראיתי סרטון שצולם לפני שנה וחצי בערך, מחוץ לבית המשפט בירושלים. ובסרטון רואים את השר (אני בהלם שהוא שר) איתמר בן־גביר, צורח על רנא, אמו של איאד אלחלאק. הוא אומר לה, "לכי מכאן, לכי מכאן! מחבלת!" והיא באמת מתרחקת ממנו. זה מה שרואים בסרטון. בן־גביר הגיע כדי "לתמוך" בשוטר (אני כותב לתמוך במירכאות כי בן־גביר הוא מכונת תשומת לב שנמצאת בקמפיין אינסופי, ולפיכך הוא תומך בעיקר בעצמו), ועל הדרך הוא גם תקף את אמא של איאד וקרא לה "מחבלת". וכשבן אדם שמנסה לקדם את "חוק מוות למחבלים" קורא למישהי "מחבלת", אני חושב שאפשר להניח את כוונתו.
לא נעים לי לתת עוד תשומת לב לבן־גביר. ובכל זאת, רציתי שתדעו שבעיניי הסרטון הקצרצר הזה הוא סרטון מכונן. שנתיים אחרי שאיאד מאבד את חייו כי מישהו הכריז לשווא שהוא "מחבל", עומד נבחר ציבור וצורח על אמא שלו שהיא "מחבלת". והכול שפה אחת ודברים אחדים. איאד היה אוטיסט צעיר וחף מפשע. אמא שלו היא מורה שעזבה את העבודה כדי לטפל בבנה. תראו באיזו קלות בלתי נסבלת שניהם הופכים ל"מחבלים".
אנחנו נמצאים בימים רגישים ופגיעים. אנחנו תמיד ככה, אלה החיים בארץ הזו, אבל התקופה האחרונה חונקת אפילו יותר. אלו ימי בין המצרים, רוחות השרב של תמוז ושל אב נושפות בעורפנו. הטרור מרים ראש, הכנסת מנסה לחדש את הרפורמה, מפגינים מותקפים ברחובות, ברשתות החברתיות הזעם גולש החוצה. זה ככה תמיד, אבל עכשיו במיוחד, עכשיו קצת יותר.
ולדעתי המעט שאנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי להקל על גודש השנאה, זה לקרוא לדברים בשמם. לדבר לגופם של עניינים, ולא לגופם של פחדים, ולהתרחק ממי שמוכרים לנו שקרים כדי לייצר לנו מציאות עקומה ומכוערת.
אתם מבינים, יש אנשים סביבנו שהופכים אמא של ילד אוטיסט ל"מחבלת". יש אנשים סביבנו שהופכים ממשלת ימין לגיטימית ל"ממשלת חורבן". זו לא האמת. זו לא המציאות. ינון מגל מפרסם תמונה מבריסל כדי להכפיש מפגינים שטינפו את נתב"ג. בן כספית מפרסם פייק ניוז על מפגין שאיבד את עינו, למרות שהוא לא איבד את העין. אבל יש אמת בעולם, יש מציאות בעולם, היא קשה גם ככה, ואין שום סיבה להחמיר אותה ולעוות אותה ולהשניא אותה עלינו. גם ככה קשה כאן כל כך, וחם כאן כל כך, ועצוב כאן כל כך. ובאמת שאין צורך לתבל את החיים כאן בעוד זעם, פחד ושקרים. זאת דעתי.
