ופתאום, באמצע היום מלא הסיסמאות והזעם וההאשמות ההדדיות שהצד השני הוא כוחני ומשתלט על המדינה, באמצע השיבוש והתלונות על החסימות, באמצע החקיקה והנאומים והמושגים המשפטיים שכבר שגורים על הלשון של כל מי שמתעניין בפוליטיקה גם אם מעולם לא פתח אפילו ערך ויקיפדיה בתחום משפטי – פתאום היה רגע קל של חיוך משותף, של התרחבות לב, רגע מאחד. תמונה של פעוטה חייכנית שישבה על משטח פעילות באמצע כביש ונופפה דגל קטן, והזכירה לכל מי שראה אותה שלא הכול מתמצה בפוליטיקה ובמגזרים, שיש פה חיים, תמימות ומתיקות.
סתם. נראה לכם? התמונה הפכה מייד למוקד התקוטטות חדש. מטענות שאם היה מדובר במתנחלת או בחרדית, הרשת הייתה סוערת והרווחה כבר הייתה מוציאה את הילדה מחזקת ההורים, דרך הטענה שבכלל מדובר בפייק, עבוֹר בתהיות איפה ההורים שלה (כנראה לידה), מה חוסר הזהירות הזה (כי זו התמונה הראשונה בהיסטוריה של האנושות שרואים בה ילד ואין שום מבוגר בפריים), מי משאיר ילדה כזאת קטנה על אספלט רותח (סביר להניח שההורים בדקו קודם את הטמפרטורה, ובאופן כללי לא נראה שהילדה סובלת), ומה אם יקרה לה משהו (כנראה יש מספיק מבוגרים באזור שמוודאים שאין תנועה לפני שמצלמים איזו תמונה למזכרת), וכלה בשר הרווחה של ישראל(!), שאמר ש"הנושא הזה הועבר לבדיקה מידית ולחקירה. יש גבולות גם למחאה".
קוראים לזה חינוך
האסוציאציה שקפצה לי כשראיתי את התמונה הייתה סיפור משפחתי. לפני בערך עשרים שנה הייתה הפגנה על נקודת התיישבות סמוך לעפרה, ובמהלכה המפגינים הניחו אבנים כדי לחסום דרך עפר. בין השאר, המצלמה תפסה את בת-דוד שלי, ילדה בת שלוש או ארבע עם תלתלי זהב, כשהיא נושאת אבן גדולה. תמונה שלה כיכבה בעיתונים, היא הגיעה (יחד עם סבא שלנו) לאולפן חדשות, ומישהו אפילו כתב עליה שיר.
אז קודם כול אפשר להירגע, מסתבר שלעשות עניין מילדות שמשתתפות בהפגנה זה עניין עתיק יומין. אבל חשוב יותר, ובלי קשר לעמדה פוליטית, להביא ילדים להפגנות זה בהחלט דבר מבורך.
אישית העברתי לא מעט שעות ילדוּת בהפגנות וצעדות שונות. בתקופת המאבק על גוש קטיף, שבו אמנם לא הייתי פעוט אלא בכיתות ה'-ו', הייתי אולי בעשר הפגנות, כולל השרשרת האנושית וכפר מימון וצעדה לילית מאופקים לכיוון הגוש, וגם כניסה לנצרים רגע לפני שהיישוב הפך לשטח צבאי סגור ושהייה בו עד יום העקירה. כעבור חצי שנה, כילד בכיתה ז', הייתי על הגג בעמונה (וראיתי שם דברים שאף אחד ממפגיני קפלן לא ראה עשירית מהם, אבל נניח לזה כרגע). בשנים האחרונות זכיתי לצאת עם הילדים שלי לחומש ולהפגנת תמיכה ברפורמה המשפטית. באחרונה אפילו פגשתי את אותה בת-דוד מהסיפור עם האבן, יחד עם הבת שלה.
בהחלט הייתי רוצה לראות גם היום את האחים שלי מהשמאל מגיעים להפגנות עם הילדים שלהם. מן הסתם כל הורה מעריך נכון את הסיכונים, ולא ייקח ילד קטן למקום שהוא עלול להינזק בו; אבל כשאתה מרגיש שקורה משהו מסוכן מאוד, וצריך להיאבק עליו, מה טבעי יותר מאשר לקחת איתך את הילדים שלך למאבק הזה?
שיתוף הילדים במהלכים שאנחנו מאמינים בהם אינו "ניצול ציני של ילדים", ולא "הזנחה פושעת". קוראים לזה חינוך. זאת תפיסה שילדים הם לא בובות חסרות דעה אלא בני אדם, שיכולים להשתתף במאבק למען הערכים שאנחנו מאמינים בהם. ילדים כאלה יגדלו ובסבירות גבוהה יהפכו בעצמם לאנשים אכפתיים, מעורבים, שמנסים להפוך את העולם למקום טוב יותר. ואנחנו צריכים הרבה כאלה, בכל צד של המפה הערכית והפוליטית.
