הפוסט, שלינק אליו מובא כאן בתחילת המאמר, תפס מיד את תשומת ליבי. בימים מתוחים וסוערים כמו אלה שאנחנו עוברים כבר כמה חודשים, כל גיחה לאיזשהו מבט משועשע על המציאות היא כבר מרענן נהדר. ורדית חרצית (השד יודע מה שמה האמיתי) היא בכלל בעלת חשבון פייסבוק נפלא בו לרוב היא מביאה מראות יפהפיים שנוצרו בידי הטבע או בידי אדם, מכל רחבי העולם. אבל לפעמים היא מביאה גם קוריוזים משעשעים. וכזה הוא הסיפור שהביאה בפוסט הזה: מעשה באמן איטלקי בשם סלבטורה גראו, שיצירה שלו בשם 'אני' נמכרה לאחרונה במכירה פומבית תמורת 15 אלף יורו.
זו כמובן לא היצירה הכי יקרה בתולדות האמנות, אבל כל אחד מאיתנו היה שמח לקבל 15 אלף יורו – במיוחד שייחודה של היצירה הוא שאין בה כלום. פשוט כלום. לא תמונה, לא טקסט. פשוט כלום. האמן תחם חתיכת חלל אוורירי, שאין בה שום חפץ, בתוך מיכל זכוכית, הגדיר אותה כיצירת אמנות ואף נתן לה שם ["אני", כמה מפתיע]. והכלום הזה נמכר תמורת 15 אלף יורו טבין ותקילין.
המחשבה הראשונה שהסיפור הזה מעלה היא כמובן צחוק גדול. על חשבונם של הקונה הטיפש, ואולי גם על מבקרי וחוקר האמנות העתידיים, שמן הסתם עוד יתחרו ביניהם בניתוחים מלומדים ונרגשים אודות יצירת המופת הייחודית.
במחשבה שנייה הסיפור הזה מזכיר כמובן את 'בגדי המלך החדשים', של הנס כריסטיאן אנדרסן. גם שם היו מספיק טיפשים שהיו מוכנים להלל את 'הבגד' שלא היה בו כלום, רק כדי שלא יחשדו שהם אינם נמנים עם הטיפשים ש'אינם מסוגלים לראותו', כדברי החייטים הרמאים והמתוחכמים. רק שכלו הישר והפשוט של ילד קטן הוא שגילה את האמת העירומה: אין שם שום בגד והמלך עירום לחלוטין.
בהרהור נוסף, שלישי, הסיפור הזה, ואולי גם סיפורו של אנדרסן, הם משל מצוין לזמננו הפוסט-מודרני. הרי מה אומרים לנו כל נביאי הפוסט-מודרניזם? לשום דבר אין ערך אובייקטיבי כשלעצמו, בני האדם הם הנותנים לדברים את ערכם. למעשה, מדובר בהרחבה של מוסכמה אנושית ותיקה. הרי שטרות הכסף שהאנושות קונה בהם את צרכיה מזה דורות רבים אינם באמת שווים את הסכום הכתוב עליהם. עלות החומר שממנו הם עשויים נמוכה בהרבה מהערך שאנחנו מקנים להם. והערך הזה נקבע בהסכמה בין בני אדם ששטר מסוים ייחשב כבעל ערך של אלף דולר ושטר אחר יהיה שווה דולר אחד בלבד – למרות שעלות החומר ממנו הם עשויים כנראה זהה.
הפוסט-מודרניזם הקצין את הטענה הזו, והחיל אותה גם לגבי מושגים מופשטים וערכיים. לשיטתו, אין שום דרך לקבוע האם ערך אחד ראוי יותר מערך אחר. כמה מתועמלני הפוסט מודרניזם היותר רדיקליים טענו שאין לנו אפילו את הזכות להעניש מוסלמים שרצחו את אחותם, כי לא הסכימה להינשא לגבר שייעדו לה. בהנחה שהמסורת והתרבות המוסלמית מאפשרים רצח כזה, מי אנחנו שנכפה עליהם את ערכינו?
עכשיו בא סלבטורה גראו, ומרחיב שוב את ההנחה הפוסט-מודרנית גם על מוצרי צריכה. הרי מהי יצירת אמנות, במיוחד כזו שנמכרת במכירה פומבית, אם לא מוצר צריכה? כמובן, משובח ויוקרתי במיוחד. ממילא, חשיבה פוסט מודרנית תקבע שלמוצר כזה אין שום ערך אובייקטיבי, ורק הקהל הוא שנותן לה את ערכה. ממילא, אם יימצא בקהל אדם המוכן להעניק למיכל ריק 'תג מחיר' של 15 אלף יורו, זה אכן יהיה ערכו.
והרהור סופי אחרון. אומר שמה שהתחיל כבדיחה מגוחכת הוא למעשה משל נאה לא רק על התפיסה הפוסט-מודרנית, אלא על כל תחומי חיינו כולל הפוליטיקה העכשווית. קחו למשל את הוויכוח על עילת הסבירות, או אפילו על הרפורמה המשפטית כולה. הרי אין לרפורמה ערך מצד עצמה. לפני שנה, כשכמעט אף אחד לא רצה לקדם אותה, היא הייתה רק מחשבה פרועה במוחם של כמה אנשים בודדים, כך שממילא ערכה 'בשוק' היה נמוך מאוד.
עכשיו, הערך שמעניקים לה – גם המחייבים וגם השוללים – הגביה מאוד את שוויה ואת המחירים שאנשים מוכנים לשלם כדי לממש אותה, או לדחות אותה. מימין מוכנים לשלם מחיר יקר כדי שהיא תעבור, כי הם יודעים עד כמה העברתה תרגיז את השמאל, והשמאל מוכן לשלם מחירים על דחייתה, כי הוא יודע עד כמה התסריט הזה מטריף את הימין. ממילא, אם שני המחנות יתעלמו מהרפורמה, ויאפשרו לצד השני לעשות בה כרצונו, המוטיבציה של שני הצדדים גם יחד להתעסק בשעמום שנקרא הרפורמה המשפטית תרד פלאים, והיא לא תסכן עוד שום דבר. כך נעשה גם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בקשר לפערים הכלכליים והחברתיים, סוגיות דת ומדינה וכו'. ובא לציון גואל.
