יש פעמים שהסטיגמה נכונה. יש פעמים שלא יעזרו כל ההסברים וההתפתלויות, האמת צורמת וזועקת מדי. התחקיר של אמנון לוי על מסחרת השידוכים במגזר החרדי, ככל שהיה מניפולטיבי ומוטה וערוך – עדיין מצביע על תופעה אמיתית. סטיגמות הן דבר טריקי, אבל מאחורי כל סטיגמה מסתתר גם קורטוב של אמת. זה לא מקרי שתכונה או נטייה מסוימת מודבקת על חברה מסוימת. כשהמציאות תואמת את הסטיגמה הכול בסדר, אבל מה קורה כשהיא לא?
כך קרה בקיץ אחד בשנת 2002, כשנסעתי עם חברה בטרמפים לצפון. עמדנו בצומת דרור בכביש 4 וכל הרכבים חלפו על פנינו. בשלב הזה את הופכת לחסרת בושה. פלשנו לתוך מסלול הנסיעה, מצמידות שתי ידיים בתנועת תחנון, פורטות על רגשות הנהגים.
ג'יפ מפואר עצד בשולי הדרך. הימים ימי אינתיפאדת אל־אקצא, כל גבר הוא בבחינת מחבל בפוטנציה, וישנו המבט ההדדי הזה, המהיר, שבו את בודקת אם ההצעה שווה את הסיכון. על המושב ישב גבר שזוף וחסר מוצא. היינו מאוד נואשות ועלינו. רק כעבור כמה דקות, כשהדליק את המוזיקה על תחנה ערבית, הבנו שלקחנו טרמפ עם בן־דוד. אנחנו יושבת שם לבד, אני מקדימה והיא מאחור, מחשבות לעצמנו מה בעצם פחות גרוע – שהוא יאנוס או ירצח אותנו.
לקראת צומת עפולה, שם תכננו לרדת, הוא ביקש את מספר הטלפון שלי. מהלחץ נתתי לו את המספר הנכון. אין לי מושג למה, זאת סיטואציה שבה את כל כך מפוחדת שאת אפילו לא מעזה לשקר. המשכנו בטרמפים והגענו לקיבוץ. בערב אני מקבלת טלפון ממספר לא מזוהה. "הלו, רחל? זה באסם, הערבי מהטרמפ. התקשרתי לוודא שהגעתן בשלום. פשוט דאגתי, שתי בנות ככה לבד בדרכים, ואת יודעת, יש אנשים רעים, מחבלים".
מאז, אני מודה, קשה לי מאוד לסרב לטרמפיסטים. לאסוף מישהו זר לתוך מקדש האינטימיות שלך זו הכנסת האורחים הנעלה ביותר, כזו שגם מספקת לא מעט פעמים שבירת תוויות ומוסכמות. היחידים שאני מגלה אדישות כלפיהם הם אלו שעומדים באמצע רמזור ועוצרים אותך בטרמפ לחץ רק כדי שתיקחי אותם לצומת הבא, משל היית מונית שירות בחינם. ובשבוע שעבר, כשיצאתי מתחנת הרדיו בגבעת־זאב, עמד גם העיקרון הזה למבחן מחודש. באמצע הצומת דפק על חלוני חרדי לבוש שחורים. לא יודעת למה פתחתי. "בבקשה!" הוא התחנן, "אני צריך רק לצומת שילת. עשיתי צבא!". זה היה מוזר ומסקרן בו זמנית, ביקשתי שיעלה ויישב מאחורה.
הוא הניף את אחורי גלימתו והתיישב. "היום, עם כל ההטרדות המיניות, גם אני מעדיף לשבת מאחורה", הצהיר, והותיר אותי פעורה. כל ההתרחשות הייתה מוזרה. מה פתאום חרדי הארד־קור משתמש במילים "הטרדה מינית", ואיך זה שהוא מדבר בכזו חופשיות עם אישה?
החרדי היה נחוש לדבר איתי כל הנסיעה. בדרך התברר שמדובר בי' ממודיעין־עילית, אב לתשעה ילדים, עובד בהוראה מתקנת, יליד בני־ברק כמוני. "למה טרחת לציין שעשית צבא?" שאלתי בתמיהה, והוא השיב: "כי אתם כל היום מדברים על הדרת נשים, ואני אומר לך שכאן בצמתים מתקיימת הדרת חרדים. אני צריך להתחנן כדי שיעצרו לי. יום אחד אני עומד בתחנה, לידי שני מכיניסיטים עם תיקים גדולים. הנהג עוצר, יש לו שלושה מקומות, והוא אומר: 'הבחורים יכולים לעלות, אתה לא'. אבל למה? אני שואל, והוא משיב 'כי אני לא מעלה לרכב שלי חרדים מסריחים ופרזיטים'. אז אני צריך כנראה לספר שעשיתי צבא, וגם שהבן שלי עומד להתגייס. ובכלל, אפשר לחשוב ששני מכיניסטים שחזרו עכשיו מטיול במעיין מריחים יותר טוב ממני".
הרבה פעירות פה נרשמו בנסיעה הקצרה והמשונה הזאת. למשל כששאלתי אותו אם הוא תומך בהפגנות החרדים והוא ענה שבשבילו הם כמו נערי תג מחיר שלנו – חבר'ה שבעיקר עושים בושות. הטרמפיסט החרדי הזה היה צלצול השכמה רציני עבורי. הרי מי אם לא אנחנו, הכיפות הסרוגות, צריכים להבין לליבם. כל כך הרבה פעמים בחיינו נשפטנו לפי התנהגותו של זרם קיצוני מצומצם והתמרמרנו. וכשאת פוגשת חרדי כזה, שנראה בדיוק כמו כולם ומדבר בחופשיות עם נשים וגאה בבנו המתגייס, זה גורם לך לתהות בכנות – מה אנחנו יודעים עליהם בכלל?
והכול היה יכול להיות מושלם, באמת, אלמלא לקראת סוף הנסיעה הוא היה מוותר על המשפט ההוא. "תגידי", אמר תוך כדי שחרור החגורה, "יש לי קרובת משפחה שעומדת להשתדך ואנחנו אוספים בשבילה כסף להכנסת כלה. אולי יש לך במקרה כמה שקלים?"
סטיגמות הן דבר טריקי.
