ביום שלישי ירדתי על כביש מס' 1 מבירתנו הקדושה לעבר הגולה, תל אביב, וגם חזרתי באותו הכביש. הנסיעה הייתה קצרה בהרבה מהרגיל. הכביש היה ריק באופן יוצא מן הכלל בגלל הפחד המצמית מחסימות הכבישים של מחאת האריסטוקרטים. לא רק את המונחים "שיבוש" ו"התנגדות" שאלו המורדים האריסטוקרטיים שלנו מאויבינו הערבים, אלא גם את הטקטיקה הטרוריסטית עצמה. עוצמתו של הטרור טמונה לא בנזק הישיר שהוא מסוגל לגרום, אלא בפחד שהוא מטיל. המשמעות המילולית של "טרור" היא אימה ופחד.
ארגון הטרור חמאס, למשל, חלש מדי מבחינה צבאית מכדי לגרום נזק ממשי למדינה חזקה כמו ישראל, אבל עצם האיום בשימוש בנשק חלש יחסית כמו רקטות, משפיע, כשהוא מוכפל פי כמה וכמה באמצעות תקשורת המונים, על המדינה כולה. בתי ספר ומפעלים שובתים, המסחר משתתק, פגישות עבודה מתבטלות, התחבורה עוצרת וכן הלאה. כך יכולות רקטות בודדות בשווי של כמה מאות שקלים לשתק חצי מדינה ולגרום נזק של מיליונים רבים.
זה היה המקרה ביום שלישי. אין למרד האריסטוקרטים מספיק אנשים כדי לחסום כבישים כל רחבי הארץ, בטח לא כשהמשטרה, לראשונה מאז פרוץ המרד, החליטה לפתוח את החסימות האלה. אבל אין למורדים צורך בחסימות. לאחר 27 שבועות של כאוס בהם אין דין ואין דיין וכל שלושה אריסטוקרטים יכולים לחסום כל צומת בכל נקודה בארץ בלי שהמשטרה תעשה דבר בנידון, עצם האיום בחסימות מספיק כדי לשתק את המדינה ולגרום לנהגי ישראל להישאר בבית. האמיצים הבודדים שיצאו בכל זאת, כמוני, זכו בנסיעה חלקה וקצרה מירושלים לתל אביב שהזכירה את ימי הקורונה העליזים.
מיקום החסימות מספר גם הוא את סיפורו הסוציולוגי של המרד הזה. מרד המיעוט העשיר ברוב העני. החסימות הגדולות היו בתל אביב חיפה ומודיעין. בירושלים לא הייתה חסימה, אבל כ-30 מפגינים התכנסו על גשר אבו גוש, מן הסתם נציגי מבשרת ציון החילונית ויישובי המועצה האזורית מטה יהודה כמו נטף וקיבוץ קריית ענבים הסמוכים. מי הם האנשים שיכולים להרשות לעצמם לצאת להפגין סתם כך בעיצומו של יום עבודה? חשבתי לעצמי. יש יותר מדי אנשים במדינה עם עודף זמן פנוי, כסף וביטחון תעסוקתי (או פנסיה תקציבית אם לשפוט לפי אחוז שערות השיבה בין המפגינים).
ומה יקרה, חשבתי לעצמי עוד, אם המרד יצליח? הרי נראה שלשם זה הולך. מי יעז להעביר את הרפורמה המשפטית כשהרמטכ"ל וראש השב"כ כבר הבהירו שבמקרה של עימות אלים הם יתייצבו לצד המורדים ולא ישמעו לממשלה הנבחרת? בטח לא ראש הממשלה נתניהו. בהרבה דברים האשימו אותו במשך שנותיו הרבות כראש ממשלה, אומץ לב מעולם לא היה אחד מהם.
מה יקרה, אם כן, כשהמרד יוכתר כהצלחה באופן רשמי? בין אם יביאו המורדים להפלת הממשלה המכהנת או יאפשרו לה למלא את ימיה כבובה חלולה ונטולת משקל? איך תיראה המדינה כשהאליטה תנצח בכוח את הבחירה הדמוקרטית של ההמון? איך תיראה החברה הישראלית כשיוסר הלוט באופן סופי מעל ההליך המגוחך המכונה כאן "בחירות" וכולם יבינו עד כמה הוא ריק מתוכן, מכיוון שלא תהיה עוד דרך להסתיר זאת לאחר ביטול בחירות 2023 בכוח הזרוע, ההפגנות ואיומי הסרבנות? האם יבטלו באופן רשמי את הכנסת? יחוקקו את עליונותו של בג"צ על הכנסת בחוק יסוד? מה יקרה בפועל?
עד שהגעתי למחלף שואבה כבר נרגעתי. מה יש לפחד? הדיקטטורה שתוקם פה עם תום מרד האליטות לא תהיה שונה ממדינת ישראל של שלושת העשורים האחרונים. גרעין השליטה האשכנזי-שמאלני-חילוני-ותיק ימשיך לשלוט בכל מוקדי הכח החשובים: אקדמיה, תקשורת, פקידות, הסתדרות וכמובן מערכת המשפט הכל יכולה. אולי יפסיקו את טקס הבחירות חסר התוחלת, אז מה? זה אפילו יהיה לטובה, לא נצטרך לתחזק יותר את השקר היקר והקולני הזה.
את ההחלטות החשובות במדינה ימשיכו לקבל הרמטכ"ל, יו"ר ההסתדרות, נשיא העליון וכמובן היועץ המשפטי לממשלה. תשלובת ערוצי התעמולה תמשיך לחנך את נתיניה בין ריאליטי אחד למשנהו, שטוב הוא רע, מלחמה היא שלום ודיקטטורה נאורה היא דמוקרטיה מהותית. בעצם נשוב לישראל המוכרת לנו מ-30 השנים האחרונות מינוס הבחירות המייגעות. מה רע? רק את ביבי הם ישימו בכלא ללא ספק. אבל גם את זה נעבור. תוך שנתיים הוא בחוץ, יושב ליד אולמרט באחד מאולפני הטלוויזיה ומעניק פרשנות פוליטית שנונה לאירועי השעה בקולו הסמכותי.
