האם מלאכים מורכבים מחומר? האם יש להם אישיות נפרדת? האם הם חווים אושר וצער? שאלות כאלה העסיקו את מיטב המוחות בימי הביניים, במסגרת מה שבדיעבד נקרא “אנגלולוגיה" (תורת המלאכים). העיסוק הסכולסטי במלאכים היה מדוקדק וקפדני, וכלל ויכוחים ודיונים תיאולוגיים מפורטים ונוקבים, שגלשו פעמים רבות לשלל פרקטיקות מיסטיות.
המוח האנושי הוא מעין ספוג אינטלקטואלי מוכשר, אבל לא מאוד בררן. אפשר לגרום לו להתעמק באופן מתמשך ורציני בנושאים מכל הטווח שמתחיל במתמטיקה ומדעים, ממשיך לנושאים חסרי בסיס ומסתיים בהבלים גמורים. מכיוון ששפה היא תוצר חברתי, האופן הטבעי שבו אנו חושבים וממשיגים את המציאות קשור באופן הדוק לאנשים ולציבור שסביבנו. כך האדם יכול בנקל לבנות בתודעתו מגדלים מושגיים ותיאורטיים פורחים באוויר, עד שכמעט בלתי אפשרי להשיבו לקרקע המציאות.
ההקדמה הכללית הזו נוגעת לשיח הפוליטי בישראל, שקיבל מאפיינים ברורים של דת. המושגים הפוליטיים, כפי שעיצב אותם השמאל הישראלי החדש, קיבלו אצלנו חיים משל עצמם. המילים מוכרות ושכיחות, אבל המשמעות שקיבלו, לפעמים ממש הפוכה לזו המקובלת.
מדובר בתרגיל שקוף של משחק מכור. המושגים הפוליטיים הבסיסיים הוגדרו מחדש, באופן אידיאולוגי מובהק ומופרך, כך שהשמאל ינצח בוויכוח עוד לפני שהחל. כך למשל בנוגע ל"דמוקרטיה", “שלטון החוק", “עצמאות הרשות השופטת", “חוקה", “זכויות אדם", “זכויות מיעוט" ועוד. אפילו מילים כמו “יועץ" או “מחאה" מקבלות היום משמעות חדשה ומעוותת.
שפה מחברת בין בני אדם, אבל גם יכולה להפריד איש מרעהו. השמאל בונה מגדל בבל מושגי, משטרי ואידיאולוגי, שמבטיח את מעמדו הפריווילגי במרומים, מבוצר מפני כל תרחיש פוליטי. כתוצאה מכך נבלה השפה הפוליטית בישראל. אין אצלנו באמת שבטים, אבל הולך ונוצר שבר בין שני ציבורים שמדברים בשפות פוליטיות שונות בתכלית. זוהי טרגדיה אנושית וחברתית; יש לנו את אותן המילים, אבל הן אומרות דברים אחרים לגמרי.
מן הראוי להדגיש שלא מדובר בשתי שפות שוות מעמד. שפתו הפוליטית של הימין קרובה הרבה יותר למשמעות המקובלת בעולם (ולשמאל הישראלי בעבר). לעומת זאת, שפתו הפוליטית של השמאל החדש מומצאת, מלאכותית, ובמקרים רבים חסרת פשר. אי אפשר אפילו לומר שהיא מהונדסת, מפני שהיא מלאת סתירות ואי־הבנות בסיסיות. כל מכונה שהיו מתכננים כך, הייתה קורסת בלחיצת כפתור ההפעלה.
העובדה הפשוטה היא שבעולם לא כותבים, חושבים או מדברים על משטרים ועל דמוקרטיה כמו אצלנו. אנחנו חיים בפרובינציה של אינדוקטרינציה אנטי־דמוקרטית, ששוטפת את המוני התומכים בשמאל, וגם, למרבה הצער, חלק מהימין שלמד לדבר ולחשוב מהשמאל.
מה מקור השפה הזו? האנגלולוגיה נשענה על כתבי הקודש, הפרשנים החשובים ועקרונות פילוסופיים. היו לה מקורות, הייתה לה מתודה. למרבה האבסורד, לסכולסטיקה של האבסולוטיזם המשפטי שלנו אין בסיס דומה. היא כמעט שרירותית.
קחו למשל את “הדמוקרטיה המהותית". מהיכן היא הגיעה? אהרן ברק נוהג לצטט פסק־דין של יצחק זמיר מ־1997: “קיימות תפיסות רבות של דמוקרטיה – מדמוקרטיה עממית ועד דמוקרטיה מערבית; מדמוקרטיה פורמלית ועד לדמוקרטיה מהותית; וגם בדמוקרטיה מהותית קיימות תפיסות שונות של מהות הדמוקרטיה". כל סטודנט שנה ראשונה שיכתוב משפט מלא הבלים שכאלה במבחן על תורת המשטרים, ייכשל.
עוד דוגמה, הפעם מברק עצמו, בספרו “מידתיות במשפט": “קשר זה בין דמוקרטיה וזכויות אדם הוא קשר ברמה חוקתית, המעוגן בפירושו של הדיבור ‘דמוקרטיה‘ בחוקה או בחוק יסוד. הדרישה כי הדמוקרטיה תהא לא רק פורמלית אלא גם מהותית היא אפוא דרישה חוקתית". גם המשפט הזה מנותק מכל מציאות של שיח פוליטי בעולם. הוא פרובינציאלי לחלוטין, ואין לו פשר בשום מדינה אחרת, חוקה או תיאוריה פוליטית מקובלת בעולם.
מעגל סגור
אין ספק שהשמאל, ומי שהתעצב לאור שפתו הפוליטית, מרים כעת גבה. מה זאת אומרת? הרי זוהי “ד־מו־קרט־יה!" זה פירוש המילה! זה מהותה! ו"זכויות אדם" הן חלק אינטגרלי מהגדרתה! ב"מהות"!
אכן, המשפטים המוזרים שצוטטו לעיל הם בסיס כל ההצדקות משמאל: מאקטיביזם שיפוטי דורסני, דרך הפיכת הייעוץ המשפטי לעל־חוקתי, ועד ההפגנות האלימות השוטפות את ישראל – הכול עומד על אוסף הפטפוטים הריקים הללו, שנלמדים ומשוננים כתפילה במחוזות השמאל הישראלי.
אבל האמת היא שאין כאן דבר מלבד טיעון מתוך סמכות שנשען על בורות. זה כשלושה עשורים אני חוקר את תולדות הדמוקרטיה. בניגוד ל"מומחים" שלנו, קראתי אינספור מקורות היסטוריים, ולפחות מאות ספרים ומאמרים אקדמיים מהשנים האחרונות. חיפשתי וחיפשתי את מקור האבסולוטיזם המשפטי הישראלי, ולא נתקלתי אפילו במקור חיצוני רציני אחד שמתבטא בשפת הנונסנס הישראלית הזו.
אם כן, האבסולוטיזם המשפטי שלנו רעוע יותר מהאנגלולוגיה. אין לו מקור. אין שפה משטרית כזו מחוץ למגדל בבל של השמאל בישראל. הבסיס התיאולוגי של האבסולוטיזם המשפטי שלנו הוא מליצות פסאודו־משפטיות בנוסח דלעיל. אך כמו המאמינים באבסולוטיזם המלוכני, גם האבסולוטיסטים המשפטיים בטוחים לא רק בצדקתם האנטי־דמוקרטית, אלא גם בטהרתם.
אין אצלנו באמת שבטים, אבל הולך ונוצר שבר בין שני ציבורים שמדברים בשפות פוליטיות שונות בתכלית. זוהי טרגדיה לאומית וציונית
הסיבה שכל זה איננו אמת מובנת מאליה היא המעגל הסגור של הסכולסטיקה המקומית. איך מסבירים לשטופי מוח שמוחם נשטף, ושמושגיהם הבסיסיים ביותר מעוותים בתכלית? המצב גרוע אפילו מסיפור המלך העירום. שם כולם ידעו שהמלך עירום אבל חששו לומר זאת, מלבד הילד התמים. בישראל יש קהל גדול שבאמת לא יודע שהמלך עירום, מפני שחינכו אותו לדבר ולחשוב על עור חשוף כ"לבוש מהותי". כך הם צועדים בגאווה, מציגים את מלכם הלבוש מהותית, ומתגאים בדוגמטיות שמחלצותיו הן הנאות בתבל.
המצב הזה חמור, משום שהשחתת השפה המשטרית המוסכמת והמקובלת מעקרת את היכולת לשמור על המשטר הדמוקרטי, שביכולתו – כשהוא פועל כשורה – למתן מחלוקות ולאפשר פשרות והסכמות בין יריבים. זוהי טרגדיה לאומית וציונית. ברור מה השמאל ומערכת המשפט מרוויחים ממנה וכמה כוח שלטוני אצור במגדל בבל שבנו, שבו יש אנגלולוגיה חדשה עם מלאכים בשר ודם, לובשי גלימות שחורות. אבל אי אפשר לבנות מגדל על יסודות פריכים שכאלה. וכשהמגדל נופל, הוא מפיל איתו עוד הרבה דברים טובים.
